ת"ק 23742-11-14

תקציר

התובעים, שהם צרכנים, קיבלו מספר פרסומות לא רצויות בטלפונים הניידים שלהם. הם הגישו תביעה קטנה נגד הנתבעים, בדרישה לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 30א לחוק התקשורת, התשמ"ב-1982, האוסר על משלוח דברי פרסומת באמצעות מכשירי בזק ללא הסכמתו המפורשת מראש של הנמען. הנתבעת הראשונה היא חברת הפרסום מג'יק לייט בע"מ, והנתבעת השנייה היא בעלת המניות והמנהל היחיד שלה, גד ליסר. התובעים טוענים כי הנתבעים שלחו להם את הפרסומות תוך הסתרת זהות המפרסם. הנתבעים מכחישים כל קשר בינם לבין ההודעות שנשלחו לתובעים וטוענים כי התביעות הוגשו בחוסר תום לב. בית המשפט קבע כי התובעים הוכיחו כי הנתבעת הראשונה, מג'יק לייט בע"מ, היא המפרסמת כמשמעותה בחוק התקשורת, וכי שלחה את ההודעות לתובעים ללא הסכמתם המפורשת מראש. התובעים הביאו ראיות מספיקות לכך שהנתבעת היא "המפרסמת", ובכלל זה: הודאת הנתבעת כי שיווקה את המוצרים המפורסמים בחלק מההודעות; ראיות לכך שהנאשם השתמש בשירותיה של חברה לצורך משלוח ההודעות; תוכן ההודעות והשיחות שניהלו התובעים עם המפרסמים; וראיות נסיבתיות נוספות. עם זאת, בית המשפט קבע כי אין להטיל אחריות אישית על הנתבע השני, ליסר, רק בשל היותו בעל מניות ומנהל של הנתבע הראשון. בית המשפט הסביר כי אמנם נושא משרה בתאגיד עשוי לשאת באחריות לפי חוק התקשורת, אך יש לעשות זאת במסגרת העילות המוכרות בדין הכללי, שכן סעיפים 30א(ח) ו-(ט) לחוק התקשורת אינם יוצרים דין אזרחי מיוחד לחיוב אישי של נושא משרה. בית המשפט פסק לתובעים פיצויים ללא הוכחת נזק, בהתאם לסעיף 30א(י) לחוק התקשורת. בית המשפט קבע כי גובה הפיצוי צריך להיקבע על בסיס הצורך לאכוף את החוק ולהרתיע מפני הפרות, לעודד את המקבלים לממש את זכויותיהם והיקף ההפרה. בית המשפט פסק לכל תובע פיצוי של עד 750 ₪ עבור שש ההודעות הראשונות ו-400 ₪ עבור כל הודעה נוספת, בהתאם למספר ההודעות שהתקבלו ולנסיבות אחרות. בית המשפט הורה לנתבעת הראשונה, מג'יק לייט בע"מ, לשלם לכל תובע את הפיצוי הנקוב, שנע בין 3,000 ₪ ל-20,000 ₪, וכן הוצאות בסך 500 ₪ לכל תובע. הטענות נגד הנתבע השני, ליסר, נדחו.