תמ"ש 16933/99

תקציר

פסק דין זה עוסק בשתי תביעות הנוגעות להסכם גירושין שנחתם בין האם התובעת לבין האב הנתבע לאחר גירושיהם. התביעה הראשונה, שהגישה האם בשם שתי בנותיה הקטינות, היא בקשה לתשלום מזונות מוגדל מהאב. לטענת האם, זוהי תביעתן העצמאית הראשונה של הבנות, ולכן עליהן רק לספק ראיות לצרכיהן וליכולתו של האב לשלם, ולא לשינוי נסיבות. האב, לעומת זאת, סבור כי יש לדחות תביעה זו משום שהסכם הגירושין עליו חתמו הצדדים כבר קבע את סכום המזונות והוא צריך להיות מחייב. השופט מצדד באם וקובע כי מאחר שההסכם לא נדון לעומק בבית המשפט, הוא אינו מחייב את הקטינים, ולכן התביעה למזונות מוגדלים היא תביעה עצמאית. השופטת בוחנת את צרכי הקטינות ואת יכולתם הכלכלית של שני ההורים וקובעת כי על האב לשלם 8,800 שקל בחודש עבור מזונות שתי הבנות, בנוסף להוצאותיהן החריגות. סכום זה ישולם באמצעות האם, שתקבל גם את קצבת הילדים. ההחלטה תיכנס לתוקף מיום הגשת התביעה. התביעה השנייה, שהוגשה על ידי האב, היא לאכיפת סעיף שיפוי בהסכם הגירושין והחזר הוצאות. האב טוען כי מאחר והאם הגישה תביעה למזונות מוגדלים בניגוד להסכם ביניהם, עליה לפצות אותו באופן אישי על כל סכום נוסף שנגבה ממנו. האם טוענת כי מצבה הכלכלי קשה וכי פיצוי האב יפגע ברווחת בנותיה. השופט מסכם את המסגרת המשפטית בנוגע לסעיפי השיפוי ולפסיקה לטובת האם, וקובע כי האב לא הביא ראיות לכך שתניית השיפוי לא תפגע בטובת הבנות. לפיכך, הסעיף מבוטל, והאם אינה נדרשת לשפות את האב. השופטת דוחה גם את תביעת האב להחזר דמי מזונות, וקובעת כי הם נעשו מרצון וכי בקשת ההחזר אינה סבירה ואינה הוגנת במקרה זה. האב חויב לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 8,000 ₪ בתוספת מע"מ, צמוד למדד המחירים לצרכן ובתוספת ריבית מיום פסק הדין.