דב"ע לד/43 - 3

תקציר

במרכז הפרשה עמד עובד ההסתדרות, שהודיעו לו על פיטוריו פעמיים, פעם אחת בינואר 1970 ופעם נוספת בנובמבר 1970. העובד התנגד בטענה שפיטוריו נבעו ממניעים פוליטיים ולא בשל צמצום בעבודה כפי שקבעה ההסתדרות. הנושא הובא בפני ועדת הביקורת המרכזית של ההסתדרות, שהחליטה כי הפיטורים נבעו מצמצום בעבודה. לאחר מכן ערער העובד לוועדת הפיטורים, שפסקה גם היא לטובת ההסתדרות. לאחר מכן פנתה העובדת לבית הדין האזורי בחיפה בבקשה למתן פסק דין הצהרתי, שיכריז על פיטוריה כפסולים. בית הדין האזורי דחה את תביעת העובדת, והוביל אותה לערער לבית הדין הארצי לעבודה. העובדת טענה כי שגה בית הדין האזורי בכך שלא נתן את פסק הדין ההצהרתי וכי פיטוריה נבעו ממניעים פוליטיים. מנגד, טענו בהסתדרות כי החלטת ועדת הביקורת המרכזית היא מעשה של בית הדין וכי העובד פוטר בשל צמצום העבודה כפי שמתירה חוקת העבודה. בית הדין לעבודה הסכים עם ההסתדרות כי העובד לא הוכיח שפיטוריו נבעו ממניעים פוליטיים בלבד. נמצא כי אף שלפיטורים היה רקע פוליטי, הם נבעו בסופו של דבר מצמצום בעבודה במסגרת קיצוצים בתקציב. עוד קבע בית המשפט כי פסק דין הצהרתי ראוי במקרה זה, וציין כי בסמכותו של בית המשפט ליתן פסק דין כזה, ויהיה זה סעד יעיל. עם זאת, מאחר שהעובד לא הוכיח את טענתו, פסק הדין בערעור התקבל והערעור נדחה. שני הצדדים יישאו בהוצאות המשפטיות שלהם.