ע"א 56231-05-17

תקציר

עניינו של הסדר הדיירות המוגן, כאשר המערערת טוענת כי המשיב לא היה זכאי למעמד זה ללא הסכם בכתב או תשלום דמי מפתח. עם זאת, השופט דחה את הערעור, תוך שהוא מצטט פסיקה קודמת התומכת ביצירת דיירות מוגנת בהסכמה הדדית, ולא רק על בסיס הוראות חוק. השופט קבע כי למשיב אכן הייתה זכות עצמאית לדיירות מוגנת, שכן הבעלים הכיר בו ככזה במשך עשרות שנים, גם לאחר שהדייר המקורי עזב בשנת 1983. התנהלותו של הבעלים – קבלת דמי שכירות, התכתבות עם המשיב והכרה במעמדו המוגן – חיזקה מסקנה זו. באשר לשטחים נוספים בתוך הנכס המושכר, טען המשיב כי שטחים אלה נמכרו לאביו בהסכמת בעל הבניין, ועל כן זכויותיו בהם זהות לאלה של החנות הראשית. השופטת הסכימה עם נימוק זה, והדגישה כי הימנעותו של הבעלים מפינוי המשיב או אביו למרות התנגדותו, יחד עם קבלת דמי השכירות, משמעה הסכמה מכללא. לפיכך נדחה הערעור, והמערערת חויבה לשלם למשיב הוצאות בסך 30,000 ₪.