ע"א 4294/90

תקציר

במקרה דנן במחלוקת על ארבעה עשר שיקים שהוצאו מחשבון הבנק של המנוח, התייחס בית המשפט העליון לחבות עזבונו של המנוח בגין מכשירים פיננסיים אלה. למערערת, כיום בעלת מפעל טקסטיל, היו בנה וחתנה (המשיב מס' 2) מורשים לנהל פעולות בחשבון הבנק שלה. המשיבה מס' 2 משכה את השיקים, שהומרו לאחר מכן על ידי חברת מימון (המשיבה מס' 1) אך לא כובדו, מה שהוביל לתביעה לפירעון. בית המשפט המחוזי מצא במקור את העיזבון חייב על יסוד קשר חוזי לכאורה שהוסק ממעשיו של המשיב מס' 2. עם זאת, בית המשפט העליון התמקד בשאלה האם השיקים מהווים "תביעת שטר" ובתפקידה של הרשאה לפי סעיף 25(א) לפקודת השטרות. נדונה השאלה האם חתימתו של המשיב מס' 2 נעשתה כסוכן או באופן אישי, תוך השפעה על החבות. פסק הדין בחן האם חתימת הסוכן, שאינה מציינת במפורש את הסוכנות, יכולה לחייב את המזמין (העיזבון) לשיקים כאשר מסתכלים עליהם כמכלול. בית המשפט בחן האם אלמנטים קונטקסטואליים בשיקים מעידים על מסמלות, והאם התקיימו ציפיותיהם של מחזיקי הצ'קים מצד ג'. דעת הרוב קבעה כי החתימה מרמזת על סוכנות בשל פרטיו המודפסים של בעל החשבון על גבי השיקים, ובכך מטיל על העיזבון אחריות, תוך דיון בגישות פרשניות בתחומי שיפוט שונים. חרף הגשת ראיות זרות שלא התקבלו בתחילה על ידי בית המשפט המחוזי, אשר יכולות לסתור את העילות החוזיות, פסק דינו של בית המשפט העליון נשען במידה רבה על עילת השטר, וקבע כי השיקים נחתמו "כסוכנים", ובכך שמר על חבות העיזבון. מקרה זה מדגיש את המורכבות בדיני הסוכנות הנוגעים למכשירים פיננסיים, ומדגיש כי ניתן לגזור אחריות מתפיסת הסמכות והיחסים המתוארים במכשיר פיננסי, גם ללא ציון סוכן מפורש הנלווה לחתימה.