רע"ב 8147/23

תקציר

בפסק דין זה מתייחס בית המשפט למצב ייחודי המצדיק חריג לכלל שלא להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בעתירות אסירים. מדובר בסירובו של אסיר לעבור מאגף דתי – מהלך שנחשב הכרחי ליישום תוכנית טיפולית מומלצת. בית המשפט מכיר בכך שלסירובים כאלה עשויות להיות השלכות רחבות יותר מעבר לאסיר הבודד, ולהשפיע על ביטחון הציבור ועל מאמצי השיקום. פסק הדין מדגיש כי השתתפות בטיפול שיקומי היא גורם מכריע ששירות בתי הסוהר בוחן במתן זכויות יתר כגון חופשה. האסיר המדובר היה מודע לכך שסירוב לטיפול המומלץ עלול לגרום לאובדן הטבות, כגון שחרור מוקדם. למרות העדפתו של האסיר להישאר באגף התורני, שבו עדיין ניתן לקיים פרקטיקות דתיות באגף הטיפולי, בחירה זו נתפסה כמתן עדיפות לנוחות אישית על פני מטרות שיקומיות רחבות יותר. בית המשפט הסכים עם שיקול הדעת של שב"ס לשלול חופשה, והדגיש כי האסיר לא עסק במאמצי שיקום כלשהם שמטרתם לצמצם את מסוכנותו המינית, חשש ראשון במעלה בשל חומרת עבירותיו. השופטים אישרו את החלטת שב"ס וקבעו כי סירובו של האסיר להשתתף בטיפול נשקל בצדק בסירוב לחופשה, וקבעו כי גישה זו שומרת על האיזון הראוי בין שיקולי טובת הפרט לבין שיקולי שלום הציבור.