ע"א 15537-11-20

תקציר

הערעור מערער על פסק דין של בית המשפט המחוזי הדוחה תביעה של הקרן הקיימת לישראל (המערערת) נגד מר ח.ח. רימלר (המשיב) לתשלום דמי חכירה מוגדלים לשנים 2012-2014 בגין חלקת קרקע בתל אביב. הקרקע הוחכרה להוריו של מר רימלר בשנת 1955 לתקופה של 49 שנים. לאחר מותם עברו זכויות החכירה בירושה לבניהם, לרבות המשיב, ולאחר מכן הוונו והוארכו עד שנת 2053. המחלוקת המהותית נסובה סביב טענת המערערת כי היא רשאית לגבות מהמשיבה דמי חכירה מוגדלים בעקבות תוספת לבנייה במקרקעין. המשיב טען, כי יש לדחות את התביעה משום שהמערערת לא הצליחה להוכיח את גובה החוב בגין הפקעה שהקטינה את גודל החלקה, דבר שקיבל בית המשפט. עם זאת, ערכאת הערעור מצאה כי המשיב לא העלה טענה זו בבקשת ההגנה שלו, ולא ניתנה למערער הזדמנות להגיב. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי המשיב היה מודע להפקעה אך לא העלה כל טענה לגביה במהלך ההליך, והתנהלותו של המערער לא פגעה בזכויותיו. בית המשפט דחה גם את טענותיה האחרות של המשיבה בדבר זכותה של המערערת להעריך מחדש את דמי החכירה ואת התנהלותה כלפי צד שלישי, ולא מצא עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לפיכך, הערעור התקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל, והמשיבה חויבה לשלם את חוב דמי החכירה כמפורט בכתב התביעה של המערערת.