רע"פ 1599/12

תקציר

בית המשפט בחן את עניינו של המבקש והחליט לדחות את הבקשה, תוך התמקדות במספר גורמים שהובילו להרשעה בנהיגה בשכרות. בהכרעת הדין הודגש כי הרשעתו של המבקש לא הייתה תלויה אך ורק בבדיקת ינשוף, אלא גם באי בדיקת מאפיינים מסוימים ובנהיגה פרועה. די היה בגורמים אלה לבדם כדי לבסס את ההרשעה. התקנות קובעות כי אדם מסווג כשיכור אם יש לו לפחות 240 מיקרוגרם אלכוהול לליטר נשימה, אך התקנות אינן מונעות התחשבות בראיות אחרות. בית המשפט התייחס למקרים קודמים הממחישים כי התנהגות נצפית, כגון נהיגה לא יציבה וסימנים נראים לעין של שכרות, יכולה גם לבסס הרשעה. במקרה זה, הודה המבקש בצריכת אלכוהול, וכישלונו בבדיקות אופייניות תמך באישום של נהיגה בשכרות, מה שמייתר את הצורך בקבלת תעודת כיול. בית המשפט סבר כי עונש המינימום שהוטל הוא הולם, ולכן סירב לשנות את ההחלטה. פסק הדין הסופי, שניתן ב-27 בפברואר 2012, אישר את ההרשעה ואת העונש מבלי לציין שינויים.