עמ"ש 19634-11-20

תקציר

פסק הדין עוסק בסכסוך על צוואה שהותיר אחריו גבר, המכונה המנוח, שנישא פעמיים ונולדו לו מספר ילדים מנישואיו הראשונים. לאחר מותו התנגדו ילדיו מנישואיו הראשונים לביצוע צוואתו האחרונה, בה הוריש את כל רכושו לאשתו השנייה. הם טענו כי הצוואה פסולה בשל אוזלת ידו של המנוח, זיוף חתימתו, תחבולות, מרמה והשפעתו הבלתי הוגנת של המשיב. עוד טענו כי המשיב היה מעורב בעריכת הצוואה וכי היא סותרת את הצוואות ההדדיות של המנוח ואשתו הראשונה. בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענות המערערים והורה על קיום הצוואה, מה שהוביל את המערערים לערער על החלטה זו. בית המשפט המחוזי בחן בדקדקנות את מכלול הראיות שהוצגו ולא מצא עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. הוסכם כי הטענות בדבר זיוף וחוסר כשירות אינן מבוססות וכי המנוח ערך את הצוואה מרצונו החופשי, מתוך הבנת טיבה ותוכנה. בית המשפט גם לא מצא ראיות להשפעה בלתי הוגנת או מעורבות של המשיב בעריכת הצוואה. שוכנע כי יחסיו הקשים של המנוח עם ילדיו, שקדמו לנישואיו למשיב, היו הסיבה לכך שבחר שלא להוריש להם דבר. יתר על כן, בית המשפט סבר כי הצוואות ההדדיות של המנוח ואשתו הראשונה אינן רלוונטיות, שכן הן לא אסרו על שינוין, והמנוח תיקן את צוואתו ההדדית בשנת 2002. בית המשפט המחוזי הדגיש כי טענותיהם השונות של המערערים, לרבות אלה הנוגעות לנוכחותו של עורך דין נוסף בעת חתימת הצוואה, לא הוכחו דיים. כמו כן נמתחה ביקורת על גישתם של המערערים להעלות טענות רבות, חלקן בלתי מבוססות וסתמיות, תוך הטלת ספק בכנותן ובאיכות טענותיהם. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את הערעור, הסכים להחלטת בית המשפט לענייני משפחה והורה למערערים לשאת בהוצאות המשפט של המשיב. השופטים הדגישו כי החלטתם התקבלה שלא בנוכחות הצדדים וניתן היה לפרסמה מבלי לחשוף את שמותיהם.