ת"א 36886-10-19

תקציר

התובעת, עמותה כנסייתית רשומה, תבעה את הנתבע בגין לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע. הנאשם פרסם פוסטים רבים בפייסבוק בהם מתח ביקורת על הכנסייה ומנהיגיה, בעקבות כתבת תחקיר על פעילות הכנסייה. השופט קבע כי התובעים לא הצליחו לבסס זכות תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, שכן לא ברור אם הם תובעים כתאגיד או כקבוצת יחידים. הטענה גם לא הייתה עקבית, שכן היא הצהירה כי לכנסייה יש מיליוני מאמינים ברחבי העולם, אך היא לא הצליחה לזהות אותם או לספק מספר ברור של חברים בסניף המקומי. כמו כן, נמצא כי הפרסומים היו דעות סובייקטיביות ולא עובדות, המבטאים את ביקורתו וכעסו של הנאשם כלפי פעילות הכנסייה, שלדעתו הייתה מזיקה ואלימה. השופטת ציינה כי הפרסומים היוו תגובה לתחקירים ובכך היוו הבעת דעה וחובה מוסרית לפרסם. בנוסף, התביעה אופיינה כתביעת השתק, שמטרתה להשתיק את ביקורתו של הנתבע ולא להגן על שמה הטוב של הכנסייה. פערי הכוחות המשמעותיים בין הצדדים, סכום הפיצוי הגבוה המבוקש ואופייה הסלקטיבי של התביעה תמכו במסקנה זו. בסופו של דבר, דחתה השופטת את התביעה במלואה, וקבעה כי פרסומי הנתבע אינם מהווים לשון הרע ומוגנים על פי החוק. התובע חויב לשלם את הוצאות המשפט של הנתבע, ופרטיו של עד עוכבו כדי להגן על פרטיותו.