ת"א 12885-02-19

תקציר

התובעת, קימברלי קלארק ישראל בע"מ, פנתה לרשות המים והביוב הממשלתית (הנתבעת מס' 1) בשנת 2011 על מנת לייעל את המים שאינם ראויים לשתייה עבור המפעל התעשייתי שלה, ובכך להימנע משימוש במי שתייה יקרים. רשות המים אישרה את הבקשה והכירה בהפקה כהשבה, תוך מתן פטור מלא מהיטל הפקה למשך עשר שנים. עם זאת, שבע שנים לאחר מכן החליטה רשות המים לחייב את התובעת בהיטל רטרוספקטיבי בגין הפקת המים. התובע התנגד ופנה לבית הדין למים בחיפה, אך הופנה לבית משפט מוסמך. בעקבות זאת הגיש התובע תביעה נגד רשות המים וחברת מקורות מים בע"מ (הנתבעת מס' 2), בדרישה להחזר היטלים ששולמו עבור השנים 2017 ו-2018 בסך של 1,043,245 ₪. התובעת טענה כי תיקון מס' 27 לחוק המים, שנכנס לתוקף בשנת 2017, החריג מים המיוצרים למטרות תעשייתיות מתחולת כללי המים (חישוב עלויות ותעריפים לייצור והולכה) עד ליום 31.12.2017. הנתבעים טענו כי סעיף תחולה ספציפי גובר על החרגה זו. בית המשפט העדיף את עמדת התובעת, וקבע כי רשות המים חייבה את התובע שלא כדין עבור התקופה שבין 1 ביולי ל-31 בדצמבר 2017, והורה לנתבעים להשיב לנתבעים סך של 63,509 ₪. בית המשפט שקל גם את טענת התובעת בדבר תחולת כללי הייצור וההולכה מיום 1.1.2020, וקבע כי כללים אלה חלים על התובעת החל מיום 1.1.2018. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת התובעת בדבר טעות בקביעת תעריף האספקה, וקבע כי התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לתמיכה בטענתה. לסיכום, קיבל בית המשפט את תביעת התובעת בחלקה והורה לנתבעים 1 ו-2 להשיב לתובע סך של 63,509 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 12.8.2018. כמו כן חויבו הנתבעים, ביחד ולחוד, בשכר טרחת עורכי הדין של התובעת, בסך 12,000 ₪. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 4.8.2023.