ת"א 2024/95

תקציר

התובע, גבר בדואי נשוי בן 30 ואב לחמש בנות, נפגע בתאונת דרכים בשנת 1994 בעת שנהג ברכב המבוטח על ידי הנתבעים. אין מחלוקת על אחריות הנתבעים; רק סכום הנזקים מוטל בספק. התובע אושפז למשך 40 יום בסך הכל לאחר התאונה, במהלכם טופלו שברים וקרע קטן בכבד. בית המשפט מינה מומחים רפואיים באורתופדיה ובפסיכיאטריה. המומחה האורתופדי לא מצא כל ראיה אובייקטיבית לתלונות הכאב של התובע וייחס אותן למקור שאינו פיזי. המומחה הפסיכיאטרי העריך את נכותו הנפשית של התובע בשיעור של 30% והמליץ על שיקום נפשי תכוף. המומחה ציין גם מניפולציה מודעת של הסימפטומים על ידי התובע למען אינטרסים אינטרסנטיים. בן דודו של התובע, שהיה עמו ברכב, נהרג בתאונה. הנתבעים טענו כי יש לחלק את הנכות הנפשית בין זו הנובעת מפגיעתו של התובע עצמו לבין זו הנובעת ממותו של בן דודו. עוד נטען, כי אי מיצוי כל הדרכים להכרה בתאונה כתאונת עבודה על ידי התובע צריך להביא לניכוי מפיצוייו. בית הדין קבע כי אין לפצל את הנכות הנפשית וכי הימנעותו של התובע מלערער על דחיית תביעתו בגין תאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי אינה מהווה חוסר תום לב. בית המשפט הכיר בהפסדי השתכרות של התובע בעבר ובעתיד, הוצאות רפואיות ונזקים לא ממוניים. כמו כן נפסקו לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. סך הנזקים הסתכם ב-683,240 ₪, מהם ניכה בית המשפט סכומים שקיבל התובע מקצבת נכות כללית ומתשלומים אחרים. לסכום הנותר נוספו ריבית והוצאות משפט, והנתבעים חויבו לשלם לתובע בהתאם.