ע"א 99/75

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תוצאה של תביעה שהגישו משכירים המבקשים לפנות את השוכר שלהם בעילה של נטישה. השוכר, שבבעלותו דירה נוספת בה הוא מתגורר עם אשתו, שכר את הנכס המדובר בעודו רווק. הוא השתמש בדירה השכורה למנוחה במהלך היום וללינת לילה מזדמנת, שכן ניהל עסקים באזור. המשכירים טענו כי השימוש של השוכר בנכס אינו למגורים ולכן הוא אינו זכאי להגנת דיני הגנת הדייר. הדייר שילם דמי מפתח ונשאר בדירה למעלה מ-16 שנה. בית המשפט העליון, בדעת רוב, הסכים עם בעלי הדירות. השופטים קבעו כי יש לפרש בקפדנות את חוקי הגנת הדייר וכי השימוש של הדייר בנכס אינו למגורים. הם הדגישו כי השוכר מעולם לא התגורר באמת בדירה, אלא השתמש בה רק מדי פעם מטעמי נוחות. דעת הרוב קבעה כי תכליתם של דיני הגנת הדייר היא להגן על שוכרים המתגוררים באמת ובתמים בשכירות וכי הענקת ההגנה לדייר במקרה זה תהיה אבסורדית ומנוגדת לכוונת המחוקק. עם זאת, השופט ברנזון, בדעת מיעוט, חלק על כך. לטענתם, השימוש שעשה השוכר בדירה מהווה מגורים חלקיים, בהתאם למטרה שלשמה הושכרה ולמשמעות "מגורים" בדיני הגנת הדייר. לדברי השופט ברנזון, השוכר צריך ליהנות מהגנת החוק. בסופו של דבר, פסק הדין של בית המשפט העליון, ברוב דעות, צידד במשכירים, קיבל את ערעורם והחזיר את פסק הדין הראשוני של בית משפט השלום לטובתם. השוכר חויב לפנות את המקום וחויב לשלם למשכירים שכר טרחת עורך דין.