ע"א 6077/20

תקציר

בפסק דין זה דן בית המשפט בסוגיה המורכבת האם יש להכיר בחילוט כספים שהושגו בפעילות בלתי חוקית כהוצאה מוכרת לצרכי מס. המוקד העיקרי הוא בסכסוך משפטי בו מעורב משיב שהורשע בהימורים בלתי חוקיים ובהלבנת הון. עם הרשעתו עיקלה המדינה מהמשיב למעלה מ-5 מיליון ש"ח, שנטען על ידו כי מדובר בהוצאה מוכרת מהכנסתו החייבת. בהסתמך על פסקי דין קודמים, ובראשם פרשת דמארי, שהתירה ניכוי תשלומי השבה בגין כספים גנובים כהוצאות עסקיות, מתמודד בית המשפט עם שתי פרשנויות סותרות. השופט קרא והשופט מינץ מתנגדים להכרה בחילוט כהוצאה הניתנת לניכוי, בטענה כי החילוט משרת פונקציות עונשיות ומרתיעות ולא מהווה סיכון עסקי אינהרנטי. לטענתם, התרת ניכויים כאלה תחתור תחת המטרה של תקנת הציבור של החרמת רווחים אסורים ותפחית את כוונתם העונשית של דיני החילוט. לעומת זאת, השופט שוחט חולק על כך, תוך שהוא מסתמך על תקדים דמארי ומנמק כי חילוט מתפקד בדומה להשבה על ידי תיקון נזק חברתי באמצעות כספים שיועדו על ידי המדינה. שוחט מזהיר מפני מיסוי מופרז המתעלם מהנסיבות הכלכליות האמיתיות שלאחר החילוט, וקורא לניכויים שישקפו את הרווח הכלכלי האמיתי של הנישום. למרות ההכרה בתכליות החילוט השלובות זו בזו, שוחט שמה דגש על הבטחת מיסוי הוגן העולה בקנה אחד עם ההכנסה הריאלית. עם זאת, מסקנת הרוב היא שלא להתיר את ניכוי החילוט, תוך שמירה על שלמות תקנת הציבור על פני עקרון השומה "האמיתית" של ההכנסה החייבת.