ע"א 11324/04

תקציר

פסק הדין עוסק בשני ערעורים על שתי צוואות שונות שהותירה אחריה המנוחה, שרה ידוואב. הערעור הראשון מערער על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין לערוך אף אחת משתי הצוואות בשל חוסר עקביות וספק לגבי אמיתותן, ואילו הערעור שכנגד מבקש לבטל את החלטת הערכאה הנמוכה יותר הפוסלת צוואה מאוחרת יותר מינואר 1995, אשר הותירה את כל עזבונה של המנוחה לאחיינו, המשיב. הצוואה הקודמת, משנת 1994, נכתבה בכתב יד ולא נכתבה, והורישה את כל עזבונה של המנוחה לידידה, המערער. בית המשפט המחוזי קבע כי היעדר מועד – דרישה לפי סעיף 19 לחוק הירושה – הופך את הצוואה לחסרת תוקף, למרות ראיות גרפולוגיות המאשרות את אמיתותה. ערכאת הערעור מסכימה כי הצוואה אינה עומדת בדרישות החוק, אך קובעת כי היה על בית המשפט המחוזי לאפשר לצדדים להתייחס לסוגיית הצוואה המאוחרת – הערה שהותיר אחריו המנוח – ולהבהיר את נסיבות הצוואה הקודמת. בצוואה המאוחרת יותר, מיום 16.1.1995, היה עד והוריש את העיזבון למשיב. בית המשפט המחוזי פסל צוואה זו, בנימוק של ספקות לגבי כשירותו הנפשית של המנוח בעת החתימה, בהתבסס על חוות דעת מומחים וראיות אחרות. בערעור שכנגד נטען כי נטל ההוכחה מוטל על הצד המערער על תוקפה של הצוואה, והמשיב הביא ראיות מספיקות לכשירותו של המנוח. עם זאת, ערכאת הערעור מקבלת את החלטת בית המשפט המחוזי, וקובעת כי קביעתו העובדתית של הערכאה הנמוכה יותר לגבי מצבו הנפשי של המנוח הייתה מבוססת, בהתבסס על הראיות שהוצגו, לרבות מסמכים רפואיים ועדויות עדים. השופט רובינשטיין מציע להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף בצוואה הקודמת, ואילו השופט ריבלין והשופטת ארבל מסכימים עם הערכה זו. פסק הדין הוא אפוא שהערעור הראשון מתקבל, התיק מועבר לבית המשפט המחוזי, והערעור שכנגד נדחה. כמו כן, מעודדים את הצדדים להגיע לפשרה בהתחשב בערכו הצנוע של העיזבון ביחס להוצאותיהם המשפטיות.