בש"פ 7829/10

תקציר

תיק הערעור נסוב סביב פרשנותם ויישומם של סעיף 60 לחוק המעצרים וסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי לעניין שחרורו של נאשם שהיה עצור עד למשפט. הנאשם, שיוצג על ידי עורך דין, הוחזק במעצר למעלה מ-30 יום מבלי שנפתח משפט. השאלה המרכזית הייתה האם המשפט החל בהתאם לחוק, ובכך מייתר את הצורך בשחרורו של הנאשם. השופט קבע כי אכן נפל פגם בהליך, שכן כתב האישום לא הוקרא בקול רם בבית המשפט, וגם לא היה אישור מעורך דינו של הנאשם כי עשה זאת בעצמו, כנדרש בחוק. פגם זה, אף שאינו טריוויאלי, לא הצדיק את שחרורו של הנאשם, מה גם שתכלית הדרישה הפרוצדורלית התקיימה. השופט נימק זאת בכך שמטרת החוק היא להבטיח כי הנאשם מבין את האישומים נגדו וכי זכויותיו להליך הוגן נשמרות. במקרה זה, ניכר כי הנאשם ועורך דינו הבינו את מהות האישומים, שכן ביקשו ארכה לתגובה לכתב האישום. כמו כן, שקלה השופטת את השלכות הפגם הפרוצדורלי, את האפשרות לסעד רטרואקטיבי ואת האינטרסים העומדים על הפרק, ובהם זכותו של הנאשם לחירות, זכויותיהם של נפגעי עבירה והסכנה הנשקפת מהנאשם. באיזון אינטרסים אלה, החליט השופט כי ניתן לתקן את הפגם בדיעבד ולהאריך את מעצרו של הנאשם, והורה למשיב להגיש לבית המשפט המוסמך בקשה לקריאה חוקית של כתב האישום. השופט הדגיש את חשיבות ההקפדה על דרישות פרוצדורליות בתיקים פליליים, אך גם הכיר בכך שסעד בדיעבד אפשרי בנסיבות מסוימות. מאחר שניתן היה לתקן את הפגם במקרה זה ולא נגרם עיוות דין, נדחה הערעור, והנאשם יישאר במעצר עד להחלטה אחרת של בית המשפט המוסמך.