ס"ע 27364-03-18

תקציר

פסק הדין דן בדין החל החל על סכסוך עבודה בו מעורבים תובעים תושבי הרשות הפלסטינית וחברה נתבעת הממוקמת בנתניה, ישראל. המחלוקת נוגעת לתחולת דיני העבודה בישראל או בירדן. פסק הדין מתווה את הוראות הדין החל, תוך הדגשה כי דין השטח, במקרה זה הדין הירדני, הוא ברירת המחדל. הוא מסכם את פסיקת בית המשפט העליון, המחייבת את החלת החוק הירדני ביהודה ושומרון, לצד צווים שהוציא המפקד הצבאי, בעוד על יישובים ישראליים באזור חלות תקנות שונות, המשלבות אלמנטים של המשפט הישראלי. פסק הדין מדגיש את הצורך לבחון את חוזה העבודה לצורך קביעת הדין החל ומפנה לפסק הדין בעניין גבעת זאב להנחיה בדבר כללי ברירת דין. הוא מציין כי הצדדים לא הסכימו במפורש להחלת חוק מסוים. הנתבעת טענה להסכמה מכללא להחלת הדין הירדני, ואילו התובעים טענו להסכמה לחוק הישראלי בהתבסס על תשלומי עבר של זכויות סוציאליות ולשון חוזה העבודה. בית המשפט דוחה טענות אלה בקובעו כי התשלומים הנזכרים לא העידו על הסכמה להחלת הדין הישראלי וכי נטל ההוכחה מוטל על התובעים. לאחר מכן, פסק הדין בוחן את הקשרים הן לחוק הישראלי והן לחוק הירדני, כולל גורמים כמו מיקום מקום העבודה, מקום מגוריהם ואזרחותם של העובדים, שפת החוזה ומטבע התשלום. מסקנת הדו"ח היא כי אף שקיימים קשרים לשתי מערכות המשפט, הכף נוטה לטובת החלת החוק הירדני, במיוחד נוכח הקשר הטריטוריאלי וזהות התובעים. עקרון השוויון, בו הפעילו התובעים, נחשב אף הוא אך אינו נחשב לנפגע, שכן התובעים לא הביאו ראיות מספיקות לכך שעובדים ישראלים מבצעים "עבודה שווה או שוות ערך" לשלהם. בסופו של דבר, פסק הדין פוסק לטובת החלת הדין הירדני, וקובע כי התובעים לא עמדו בהצלחה בנטל ההוכחה המוטל עליהם להחלת דיני העבודה הישראליים. התביעה נדחית, וכל צד נדרש לשאת בהוצאותיו, שכן בית המשפט מכיר באי הוודאות שנוצרה עקב התנהלות הנתבע. ההחלטה תימסר בהעדר הצדדים ותועבר אליהם בהמשך.