ת"א 40535-10-22

תקציר

פסק הדין דן בהיסטוריה של הנכס הנדון, בהשתלשלות האירועים שהובילו למשפט ובטענות הנתבעים בדבר זכותם להמשיך ולהשכיר את הנכס. הנכס המדובר נבנה במקור עם חנות ודירת מגורים מאחוריו. עם השנים השתנו היתרי הבנייה והשימוש בפועל בנכס, ועד למשפט נקבע כי הנכס הושכר להורי הנתבעים המנוחים כיחידה מסחרית אחת בשטח של כ-70 מ"ר לצורך הפעלת מכולת. הנתבעים טענו כי חוזה השכירות כלל שני נכסים נפרדים - אחד עבור החנות והשני עבור הדירה. עם זאת, השופטת דחתה טענה זו בשל היעדר ראיות תומכות וקבעה כי הנכס הושכר כיחידה אחת. עוד נטען כי הנכס שימש הן למסחר והן למגורים, אך השופט מצא כי הראיות שהוצגו אינן תומכות בטענה זו. לאחר מכן פנה השופט לשאלה האם עומדת לנתבעים הזכות להמשיך ולהשכיר את הנכס מכוח חוק הגנת הדייר. נמצא כי לאם הנתבעים היו זכויות דייר מוגנות מסחרית, אך הבן הנתבע, זאב, לא היה זכאי להיות שוכר ממשיך משום שלא הפעיל את החנות ולא הראה כל כוונה לעשות כן. יתר על כן, גם אם הנכס נחשב כפול - מגורים ומסחר - זאב לא עמד בתנאים להפוך לדייר מוגן בחלק המגורים של הנכס. זאת משום שלא התגורר עם אמו בששת החודשים שקדמו למותה ומשום שהייתה לו דירה אחרת בה יכול היה להתגורר באופן חוקי. באשר לתביעה הכספית לדמי שימוש, פסק השופט לטובת הנתבעים, שכן התובעים לא הביאו ראיות מספיקות לביסוס טענתם. לסיכום, השופט הורה לנתבע מס' 1, זאב, לפנות את הנכס המושכר ולשלם לתובעים הוצאות משפט והוצאות משפט נוספות. התביעה נגד הנתבע מס' 2 נדחתה.