ת"א 10327/96

תקציר

פסק דין זה נובע מתביעה שהגישו ארבעה תובעים נגד בנק לאומי לישראל בע"מ בגין ארבע הלוואות שקיבלו מהבנק בשנת 1985, בטענה כי הבנק גבה מהם ריבית מופרזת. התובעים הינם שותפות רשומה וחברה העוסקת בעבודות שלד ומתכת והשכרת מבנה מסחרי, ואילו הנתבע הינו בנק שהעמיד בפני התובעים ארבע הלוואות נושאות ריבית וצמודות מדד. בתביעה נטען כי הבנק התעלם מהעמלות ששילמו התובעים בגין ההלוואות והמדד הנוסף שנגבה על ההלוואה האחרונה, וכתוצאה מכך הריביות היו בלתי חוקיות. הבנק חלק על טענות התובעים והגיש הודעת צד ג' נגד שלושה גופים, שהם המפקידים שהפקדותיהם אפשרו את מתן ההלוואות. המחלוקת העיקרית היא האם תשלום האגרות והמדד הנוסף היוו ריבית לפי חוק הריבית משנת 1957, ולכן הגיעו לכדי ריבית מופרזת. בית המשפט מצא כי העמלות ששילמו התובעים אינן ריבית כמשמעותה בחוק הריבית, שכן הן לא שולמו לבנק אלא למפקידים ולמתווך, ואינן מהוות תוספת לקרן שקיבל הבנק. לפיכך, נדחתה התביעה בדבר תשלום אגרות. עם זאת, בית המשפט קיבל את הטענה לגבי המדד הנוסף, שכן הוא חויב במועד מתן ההלוואה ולא שיקף את השחיקה הכספית. המדד הנוסף נחשב לריבית מופרזת, והבנק חויב להשיב לתובעים 36,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית סטטוטורית ממרץ 1995. הודעות צד ג' ששלח הבנק נגד המפקידים נמחקו אף הן. בית המשפט לא מצא כל עילה לשיפוי או חבות מצד הצדדים השלישיים. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, ואילו הבנק חויב לשאת בהוצאות התובעים ובשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪ + מע"מ.