ע"פ 100/75

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון דחה את ערעור המדינה על זיכוי המשיב מאשמת הריגה. בית המשפט קבע כי בניגוד לטענת המדינה, מעשהו של המשיב לא היה הגורם היחיד למותו של הקורבן. מצבו החולני של הקורבן היה מוביל בסופו של דבר למותו בכל מקרה. עוד קבע בית המשפט כי הלחץ הנפשי והפיזי שנגרם כתוצאה מהקטטה תרם למוות, אך הקשר הסיבתי בין מעשהו של המשיב לבין המוות נותק. זאת משום שהקורבן היה המסית של השלב האחרון של האירוע – קטטה – שהובילה למותו. עובדות המקרה עניינן בקטטת דרכים בין המשיב למנוח שהסלימה לקטטה פיזית. המשיב הואשם בהריגה לפי סעיפים 212 ו-219(ד) לפקודת חוק העונשין, 1936, שבית המשפט המחוזי זיכה אותו ממנה. על פי עדויות רפואיות, מותו של המנוח נגרם כתוצאה מהתרגשות או מאמץ פיזי כתוצאה מהקטטה, אך ייתכן גם שהוא יכול היה למות באופן פתאומי גם ללא הקרב. בית המשפט העליון הסכים עם התביעה כי האירוע תרם למוות, אך הקשר הסיבתי נותק עקב התקפת הנגד של המנוח בשלב האחרון של הקרב. לפיכך, לא ניתן היה להרשיע את המשיב בהריגה, שכן מעשיו של המנוח בשלב הסופי גרמו למוות. בנוסף, בחר בית המשפט שלא להרשיע את המשיב בתקיפה לפי סעיף 250, חרף התנהגותו הבריונית, הפעלת שיקול הדעת והתחשבות בעונש שכבר הוטל עליו. השופט לנדוי, ממלא מקום הנשיא זוסמן והשופט מני הסכימו עם ההחלטה לדחות את הערעור.