ת"א 1244/05

תקציר

פסק הדין מקבל את טענת התובעים, אשר ביקשו לאכוף הסכם מכר שנחתם בשנת 1990 עם הנתבעת מס' 1, אגודה חקלאית שיתופית, לרכישת חלקת קרקע הכוללת מבנה "גן ילדים". פסק הדין מורה לנתבעת מס' 1 לשלם את מלוא היטל ההיוון בגין כושר הבניה של 220 מ"ר על הקרקע, המחושב נכון למועד פסק הדין, ולבצע את העברת ורישום הזכויות במקרקעין על שם התובעים בתוך 30 יום מיום הצגת המפרט הכספי על ידי הנתבעת מס' 2, מינהל מקרקעי ישראל. יתר התנאים להקצאת החלקה יישארו כפי שהיו בעת עריכת העסקה, והנתבעת מס' 1 תעמוד בתנאי הסכם המכר בדבר מעמדם של התובעים בעמותה. כן חויבה הנתבעת מס' 1 לשלם לתובעים שכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן את הוצאותיהם. בנוסף, תשלם הנתבעת מס' 1 לנתבעת מס' 2 30,000 ₪ שכר טרחת עורך דין, ו-20,000 ₪ לאוצר המדינה בגין הארכת ההליכים בשל אי עמידת התובעים בהחלטת בית המשפט בדבר מספר העמודים בסיכומי התשובה. הסכומים צמודים ונושאים ריבית על פי דין מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. הסוגיות המרכזיות שהיה על בית המשפט להכריע בהן היו האם יש מקום לתביעות סף, והאם הנתבעת מס' 1 הפרה את התחייבותה על פי הסכם המכר. בית המשפט דחה את טענת הנתבעת מס' 1 כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, בקובעו כי מדובר בתביעה ב"מקרקעין" ועל כן חלה עליה התיישנות של חמש עשרה שנים, שלא חלפה. בית המשפט דחה גם את הטענה כי יש לדחות את התביעה בגין אי צירוף צד, למרות שמינהל מקרקעי ישראל הוזכר כ"נתבע פורמאלי", שכן התובעים ביקשו מהם סעד אופרטיבי, ולכן הם נחשבים לנתבע רגיל. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבעת מס' 1 כי יש לדחות את התביעה מחמת אי קיום תנאי ההשעיה, שכן טענות אלה צריכות להתברר במהלך הדיון בתביעה לגופה. בשאלה האם הנתבעת מס' 1 הפרה את התחייבותה על פי הסכם המכר, מצא בית המשפט כי הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שסירבה לשלם את דמי ההיוון בגין כל זכויות הבנייה הקיימות בנכס, המסתכמות בכ-220 מ"ר. מהראיות עולה כי הנתבעת יזמה את שינוי ייעוד הקרקע למגורים, ולפיכך חובתה לשאת בהוצאות הכרוכות בשינוי הייעוד כללה תשלום אגרת היוון הכרוכה בכושר הבנייה המרבי שיתאפשר לאחר שינוי הייעוד. בנוסף, בית המשפט מצא כי הפרתם הנטענת של התובעים את ההסכם – אי המצאת צ'ק ביטחון להבטחת יתרת התמורה – לא הייתה מוצדקת, שכן התנהלות הנתבעת עצמה, לרבות הודעה למינהל מקרקעי ישראל להקפיא את הטיפול בעסקה, מנעה מהתובעים לחתום על המפרט הכספי ולרשום את הזכויות בנכס על שמם. בית המשפט הגיע למסקנה כי הצדק מחייב את הנתבעת מס' 1 למלא את התחייבותה לה הסכימה, מה גם שהצדדים מילאו אחר כל הוראות הדין הרלוונטיות בעת חתימת ההסכם.