תלה"מ 16462-09-17

תקציר

פסק דין זה עוסק בתביעה בדבר בעלות בנכס מגורים בין בני זוג נשואים העוברים גירושין. הנתבעת קיבלה זכויות בחלקת אדמה מאמה וסבתה, אשר נרשמה על שמה בלבד. הבנייה על הקרקע התרחשה בין השנים 2012-2015, ומומנה באמצעות חשבון משותף של שני בני הזוג. התובע טען כי צריכה להיות לו בעלות משותפת בנכס שכן הוא השתתף בעלויות הבנייה, ואילו הנתבע טען כי תרומות התובעת היו מתנות וכי הנכס נועד תמיד להיות שלה ושל ילדיהם. השופט מצדד בתובע וקובע כי הייתה כוונה לחלוק את הבית הבנוי. הקביעה התבססה על מספר גורמים. ראשית, כל התשלומים בגין הבנייה, כולל הוצאות הרישוי, בוצעו מחשבון משותף של שני בני הזוג, בסך של כ-1.4 מיליון שקל. שנית, הצדדים משכנו במשותף את הנכס בשנת 2014, הן בחתימת ההסכם והן בנספחיו. שלישית, הצדדים התגוררו יחד בבית משותף שאינו שנוי במחלוקת, אשר נמכר כדי לממן חלקית את בניית הנכס שבמחלוקת. רביעית, לנתבע הייתה גישה לייעוץ משפטי והוא יכול היה להבטיח את חוסר זכויותיו של התובע בנכס באמצעות הסכם ממון, אך לא עשה כן. השופט קובע כי לתובע זכויות במחצית משווי הבית הבנוי אך לא בקרקע עליה הוא עומד, שהייתה מתנה לנתבע בלבד. מכיוון שהתביעה מבקשת סעד הצהרתי בלבד, ימונה שמאי שיעריך בנפרד את שווי הבית והקרקע. כל צד יישא בהוצאות המשפטיות שלו, וצו ההרחקה הנוכחי יישאר בתוקף עד להודעה חדשה. ניתן לפרסם את פסק הדין תוך השמטת פרטים מזהים.