עמ"ש 6664-03-22

תקציר

פסק הדין עוסק בערעור הנוגע לגביית דמי מזונות, תוך התמקדות ספציפית בסוגיות של הצמדה והפרשי הצמדה שהצטברו לאורך זמן. הערעור נסב סביב השאלה האם יש לאחד הבדלים אלה כחלק מהחוב, במיוחד כאשר הגבייה התעכבה ללא מימוש מיידי. בית המשפט קמא המקורי קבע כי הסבר תקף לכל עיכוב בגביית דמי מזונות, לרבות הפרשי הצמדה, יכול לאשר את המשך מאמצי הגבייה מבלי להכריז על החוב כמיושן. במקרה זה מדובר בהסכם בין הצדדים להצמדת תשלומי המזונות לשיעור הצמדה. בית המשפט מצא כי המשיב לא פעל לגביית הפרשי הצמדה אלה לאלתר בשל חשש אמין כי פעולות אלה עלולות לגרום למערערת לעכב את תשלומי המזונות השוטפים, שהיו חיוניים למזונות הילדים. ערכאת הערעור הכירה בשיקול דעתו של בית משפט קמא לפי סעיף 11(ב) לחוק המזונות להתיר גביית מזונות מאוחרים ולא מצאה עילה להתערב. עם זאת, הובהר כי ניתן לגבות רק את הפרשי ההצמדה שלא שולמו, למעט הפרשי ריבית או הצמדה נוספים החלים בדרך כלל בהליכי הוצאה לפועל אם לא היו פעילים לתקופות ממושכות. גישה זו מתיישבת עם הפסיקה המרתיעה משימוש בתיקי הוצאה לפועל כאסטרטגיה פיננסית ארוכת טווח לצבירת ריבית. בית המשפט החליט שלא להטיל על המערער הוצאות נוספות, למרות שהוא היה אחראי לחוב קיים משמעותי ולהוצאות משפט. כמו כן, הערבות של המערער תוחזר בהתאם לנהלים והתניות משפטיות. ההחלטה, מיום 31.3.2023, הייתה אמורה להתפרסם מבלי לחשוף את זהות הצדדים.