ע"א 758/88

תקציר

הפרשה נסובה סביב הלוואה שהעניקה חברה פרטית למנהלה, פוליצר, שמחזיק גם ב-25% ממניותיה, ויתר המניות מוחזקות בידי חברת השקעות שבשליטת אשתו. במהלך שנת המס 1983 משך מר פוליצר כספים מקופת החברה מבלי לשלם ריבית. עם זאת, החברה ייחסה בדוח הרווח וההפסד המתואם שלה 2,574 ש"ח כ"ריבית על יתרות החוב המנהלי", ובכך למעשה צמצמה את הוצאותיה ואת הפסדיה המוצהרים לאותה שנה. פקיד השומה ראה במשיכה זו הלוואה ללא ריבית, הגדיר את הריבית המזוכה כ"הכנסת עבודה" של מר פוליצר וחייב את החברה לנכות משכרו את המסים המתאימים. החברה ערערה על שומה זו, וטענה כי ההלוואה נשאה ריבית, אך היא לא חויבה במהלך שנת המס בשל הסכם להסדרתה בהמשך. כראיה, הם הציגו פרוטוקול ישיבה חתום לכאורה על ידי פוליצר, שבו הוחלט כי החברה תלווה לו כסף בריבית הנדרשת על פי חוק, וכי הריבית תיגבה מדי חודש. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור החברה, מה שהוביל לערעור הנוכחי של בית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה גם את הערעור, והסכים עם מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי ההלוואה הייתה ללא ריבית בשנת המס הרלוונטית. לדברי השופטים, הימנעותה של החברה מגביית ריבית סותרת את טענתה כי קיים הסכם כזה. יתר על כן, פעולת החברה בניכוי הריבית מהוצאותיה ללא חיוב מוקדם בחשבונו של מר פוליצר הצביעה על כוונתה להתייחס לריבית כניכוי ולא כהכנסה. בית המשפט הדגיש כי חיובי הריבית היו צריכים להירשם בספרי החברה בשנת המס בה ניתנה ההלוואה. הימנעותה של החברה מלעשות כן, יחד עם חוסר הבהירות בהסכמה הנטענת לגבי תנאי ההלוואה, לרבות מועדי סילוק הריבית, פעלו בניגוד לטענותיה. בנוסף, בית המשפט לא השתכנע מטענת החברה כי מר פוליצר שילם את הריבית על ההלוואה בשנת 1985, ולא מצא כל ראיה לכך במסמכים או בעדויות שהוצגו. השופט מצא, יחד עם השופטים לוין ובך, פסק כי החברה לא הצליחה להוכיח את טענותיה, ולפיכך הערעור נדחה, כאשר החברה שילמה למשיב הוצאות בסך 7,500 ₪.