ע"פ 9519/00

תקציר

פסק הדין דן בקבילות ראיה בבית המשפט ובנסיבות שבהן חשיפת בית המשפט לראיות פסולות תוביל לפסילתה. הסעיף פותח בקביעה כי יש לדחות את הערעור, שככל הנראה נוגע לקבילות ראיות. לאחר מכן הוא מתעמק בשני מרכיבי הטיעון הנדון. המרכיב הראשון סובב סביב השאלה האם חשיפתו של בית משפט לראיות פסולות תביא אוטומטית לפסילתה. הסעיף מדגיש כי על פי פסיקות קודמות, החשיפה עצמה אינה מצדיקה פסילה, שכן בית המשפט צפוי להיות מסוגל להפריד בין ראיות קבילות לראיות בלתי קבילות. שופטים נתפסים כאנשי מקצוע שיכולים להתעלם ממידע בלתי קביל בעת קבלת החלטות. עם זאת, הסעיף מכיר בכך שבמקרים מיוחדים וחריגים, חשיפה כזו עלולה ליצור הטיה, אך נראה כי נסיבות המקרה הנוכחי אינן מצדיקות חשש כזה. חשיפת בית המשפט לראיות בלתי קבילות במהלך הליך קביעת הקבילות היא תופעה רגילה ואינה מעידה על משוא פנים. הבטחתה של השופטת אופיר-תום כי היא יכולה להפריד בין שני סוגי הראיות תומכת אף היא בכך. הרכיב השני של הטיעון מתייחס לקביעותיו של בית המשפט בהחלטותיו, המצביעות לכאורה על דעה קדומה כלפי תוצאות המשפט. הסעיף מציין כי הצהרות אלה הן ראשוניות ואינן מצביעות על קביעה סופית. אין בהן כדי ליצור עילה לפסילת בית המשפט, מה גם שבית המשפט לא מצא התנהלות פסולה. לבסוף, הסעיף נוגע בעיתוי של בקשת הפסילה, ומציין שיהוי של חודש וחצי, שניתן היה להעלות קודם לכן. עם זאת, הסעיף מסתיים בקביעה כי אין צורך בהכרעה בעניין זה, שכן אין חשש ממשי למשוא פנים. לפיכך, הערעור נדחה.