ע"א 94/20

תקציר

במחלוקת משפטית סבוכה התייחסה ערכאת הערעור לערעור בדבר המתחים שבין ממשל תאגידי לבין חופש חוזים בתוך מבנה חברה ספציפי. התיק נסב סביב הסכם בעלי מניות שהעניק סמכות קבלת החלטות בלעדית לדירקטור אחד, והעלה חששות משמעותיים לגבי שיקול דעת עצמאי ועקרונות ממשל תאגידי כפי שהותוו בדין הישראלי, במיוחד בעקבות שינויי חקיקה מתיקון מס' 5 שהשפיעו על שותפויות מוגבלות ציבוריות. בית המשפט המחוזי מצא הפרות אמונים עמוקות והתנהלות חסרת תום לב מצד קבוצת לוסקין, שהובילו לביטולו כדין של הסכם בעלי המניות על ידי קבוצת בן דוד, החלטה שלא הוגש עליה ערעור אך כזו שהותירה את המבנה התאגידי ואת יתרתו הקודמת משובשת. ערכאת הערעור הכירה בשינויים החד-צדדיים הבעייתיים של קבוצת בן דוד, אך בסופו של דבר קבעה כי הסעד החד-צדדי המהותי שניתן לקבוצת בן דוד על ידי הערכאה הנמוכה יותר אינו מספק, והותיר את קבוצת לוסקין משוללת זכויות הגנה באופן בלתי הוגן. השופט ברק ארז, אליו הצטרף השופט וילנר, הדגיש את הצורך בהפרדה או בסעד שנכפה באופן שיפוטי לפי סעיף 191 לחוק החברות, כדי לפתור את המבוי הסתום שנוצר כתוצאה מחוסר אמון הדדי וקריסת יחסי חברות, למרות ההכרה במורכבויות הפרוצדורליות, המשפטיות והמעשיות הכרוכות בכך. השופט סולברג חלק על כך, והציע להיצמד להחלטתו המקורית של בית המשפט המחוזי, תוך שימת דגש על סוגיות פרוצדורליות במתן סעד הפרדה שלא ביקש לוסקין במפורש, בעיות ההתנהלות המשמעותיות של קבוצת לוסקין וקשיים מעשיים בביצוע הפרדה כפויה. כפי שהוחלט בדעת הרוב, התיק הועבר לבית המשפט המחוזי כדי לגבש אסטרטגיית הפרדה מתאימה, החלטה שהוכרה כהכרחית לסיום סכסוכים מתמשכים תוך הכרה בדינמיקה השיתופית הבלתי יציבה של המבנה הנוכחי.