עת"מ 18383-12-21

תקציר

העותר, שהוא המוציא לפועל של צוואת אמו המנוחה, מערער על דרישות חוב הארנונה ששלחה לו העירייה המשיבה וטוען כי אין לו כל זיקה לנכס הנדון. החובות, שראשיתם בשנים 2004, 2005 ואילך, מקורם באביו המנוח של העותר, ולאחר מכן באמו, שאליהם הופנו תביעות החוב. העותר טוען כי הוא אינו הבעלים של הנכס, מעולם לא התגורר בו, ואין להטיל עליו אחריות לחוב. זאת ועוד, הוא טוען כי תקופת ההתיישנות חלה על מרבית התביעות, שכן המשיב לא פעל בנחישות לגביית החובות לאורך השנים. המשיב, לעומת זאת, מצדיק את גישתו לראות את העותר כבעל הקשר הקרוב ביותר לנכס, תוך הצגת הסכמי שכירות בהם מוזכרת העותרת כבעלת הדירה. השופטת מסכימה כי זיקתה של העותרת לנכס, כפי שהתווה המשיב, נופלת בגדר הסבירות המינהלית. עם זאת, השופטת מקבלת את טענת העותרת בדבר התיישנות החובות לפני מאי 2013, ומציינת את היעדר פעולות הגבייה הנחרצות של המשיב לאורך השנים. השופטת מדגישה כי התנהלותו הפרוצדורלית של העותר, שלא עמדה בהוראות החוק, ועמדת המשיב כי יש לפתוח בהליכי גבייה נגד העותר על בסיס זיקתו לנכס, במסגרת תקופת ההתיישנות, שמורים שניהם. העתירה מתקבלת אפוא בחלקה, תוך קביעת המשיב כי לעותר זיקה הדוקה לנכס הקיים, אך גם תחולת תקופת ההתיישנות על חובות מיום 26.5.2013 מתקבלת. כל צד אחראי להוצאות המשפטיות שלו.