בר"ע 2911-12-23

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בנוגע לתביעת נפגעי עבודה של אדם. המבקשת, אחות שנפצעה בברך שמאל בעבודה, ערערה על החלטת הוועדה לקבוע לה נכות לצמיתות בשיעור של 5% בשל בעיות רגישות ויישור בברך. הערעור נדחה על ידי בית הדין המחוזי, והמבקש ביקש רשות ערעור על דחייה זו. המשנה לנשיא בית הדין, אילן איטח, קבע כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. בית המשפט מצא כי הוועדה פעלה במסגרת סמכותה ומילאה אחר ההוראות שניתנו בפסק דין קודם. הודגש כי החלטת הוועדה התבססה על קביעה רפואית והנמקה ברורה, תוך התחשבות ראויה בראיות הרפואיות הקיימות. בית הדין הסכים עם גישת הוועדה לקבוע דרגת נכות כללית לפי סעיף 35(1)(א) לתקנות הביטוח הלאומי, שכן הקרע הספציפי במיניסקוס שחווה המבקש לא נחשב כקשור לתאונת העבודה. כמו כן, בית הדין מצא כי החלטת הוועדה הייתה מוצדקת, שכן היא לקחה בחשבון את הרגישות בברכו השמאלית של המבקש ואת היעדר הראיות הקושרות את הקרע במיניסקוס לאירוע העבודה. מסקנת הוועדה כי הקרע לא היה קשור לטראומה אלא תוצאה של פגמים חוזרים ונשנים נתמכה בראיות. עוד ציין בית המשפט כי טענות המבקש בדבר התעלמות מראיות רפואיות נדחו בעבר וכי הוועדה אכן שקלה את ראיות ה-MRI. לבסוף קבע בית המשפט כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה וכי היא פעלה בזהירות ובסמכותה. בקשת רשות הערעור נדחתה אפוא, והחלטת הוועדה נותרה בעינה.