אימוץ 31/19

תקציר

בית המשפט החליט כי יש להכריז על הקטינה המעורבת במקרה זה כמאומצת על ידי אמה הביולוגית. החלטה זו התקבלה לאחר בחינה מדוקדקת של מכלול הראיות הקיימות, אשר תמכו באופן גורף ברעיון כי האם נעדרת כיום את היכולת ההורית לטפל כראוי בילד, וכי אין ציפייה סבירה שמצב זה ישתפר בעתיד הנראה לעין. ההיסטוריה של האם של חוסר יציבות, אלימות ושימוש בסמים, יחד עם הפרעת האישיות הגבולית שלה וחוסר תובנה לגבי מגבלותיה שלה, הובילו את בית המשפט למסקנה זו. שתי הערכות מסוגלות הוריות נפרדות, שנערכו על ידי פסיכולוגים קליניים מומחים, מצאו באופן עקבי כי האם אינה כשירה לגדל את הילד ולא סביר שתשתפר ללא סיוע, אך האם סירבה. יתר על כן, הילדה לא יצרה קשר משמעותי עם האם, והאינטרסים שלה משרתים בצורה הטובה ביותר בכך שהיא מאפשרת לה להישאר עם משפחת האומנה שלה, שעמה יצרה קשר בטוח. אופיו הבלתי הפיך של האימוץ והשפעתו על האוטונומיה ההורית לא נלקחו בקלות ראש, אך בית המשפט סבר כי הפרדת הילדה מאמו הביולוגית נחוצה כדי למנוע נזק פוטנציאלי. גורמים נוספים, כגון חוסר יציבותה הכלכלית של האם, חוסר יכולתה לספק סביבה ביתית יציבה וחוסר שיתוף הפעולה שלה עם שירותי הרווחה, תמכו אף הם בהחלטה. השופטת גם הכירה בצורך במערכות משופרות לתמיכה בהורים במצבים דומים, והדגישה את המורכבות של הציפייה לשיתוף פעולה מצד הורים שחשים שנעשה להם עוול על ידי מערכת הרווחה. ככלל, טובת הילד, יחד עם היעדר כל סיכוי ריאלי שהאם תזכה בכשירות הורית, הצדיקו את ההכרזה על כשירות לאימוץ ללא אפשרות להפחתה.