ע"פ 6491-06-23

תקציר

המערער במקרה זה הורשע בשורה של עבירות ונגזר דינו בהתאם בשני הליכים נפרדים. הוא ערער על שני פסקי הדין, שנדחו על ידי ערכאת הערעור, תוך הקלה קלה בעונש. מערכת הטיעונים הראשונה התייחסה להליך הראשון (ת.ד. 32578-07-18). המערער טען כי העונש שנגזר היה מופרז וכי לא ניתן להחרים את צו המבחן לאחר שהמאשימה הגישה בקשה לכך. עם זאת, בית המשפט לא מצא טעם בטענות אלה. היה זה במסגרת סמכותו של קצין המבחן להגיש בקשה להחרמת הצו, וכך עשה בסופו של דבר, והעונש לא היה מופרז בהתחשב בעברו הפלילי העשיר של המערער ובהקלה בעונשיו הקודמים. עוד טען המערער, כי מאחר שכבר ריצה את עונשו וסיים עבודות שירות, לא ניתן לגזור עליו מאסר בפועל. בית המשפט דחה טענה זו, והסביר כי הכלל עליו הצביע המערער אינו חל בעניינו משום שלא סיים בפועל את עונשו, ותחליף עבודות השירות ניתן רק עד למתן גזר דינו החוזר. זאת ועוד, בית המשפט ציין כי צו המבחן הוחרם כראוי, ושיקומו המוצלח של המערער – הבסיס לעונשו המקל הקודם – אינו רלוונטי עוד. במעבר להליך השני (ת.ד. 42507-10-21), ערער המערער בעיקר על ממצאיו העובדתיים והמהימהיים של בית משפט קמא, אשר ערכאת הערעור הדגישה כי קשה לערער עליהם, בהיעדר נסיבות חריגות. בית המשפט מצא כי מרבית טענות המערער חורגות מנסיבות אלה ואינן מצדיקות התערבות במסקנותיו של בית משפט קמא. אחת הראיות המרכזיות בתיק זה הייתה סרטון ממצלמת אבטחה שלכאורה הציב את המערער בזירת פשע. המערער טען כי הסרטון אינו קביל והיה צריך לתת לו משקל מופחת, אך ערכאת הערעור קבעה כי מאחר שבא כוחו של המערער הסכים תחילה להגשת הסרטון ללא התנגדות, לא ניתן להעלות את הטענה בדיעבד. בית המשפט בחן ודחה גם את טענות המערער ביחס לראיות אחרות, ומצא כי אין בהן כדי להצדיק התערבות בהכרעת דינו של בית משפט קמא. עוד טען המערער כי בית משפט קמא ראה בשקריו ראיה מרכזית והסתמך עליהם כראיה לאשמה. ערכאת הערעור חלקה על כך, והסבירה כי השקרים נתפסו רק כמחזקים את ראיות התביעה וכי בית משפט קמא העריך אותם כראוי ככאלה. לבסוף, העלה המערער טענות כלליות ביחס לשני העונשים, וטען כי הם חורגים ממדיניות הענישה הרווחת, אינם מפרטים את ניכוי ימי המעצר וצוברים את העונשים באופן פסול במקום לחפוף ביניהם. בית המשפט חזר על עקרונות גזר הדין ומצא כי שופטי בית המשפט קמא שקלו בכובד ראש את מכלול הנסיבות. מכאן, שבעוד העונשים היו קשים, הם היו מוצדקים בשל מעשיו החמורים הרבים של המערער ועברו הפלילי העשיר. עם זאת, בית המשפט החליט להפחית מעט את העונש בשל העונש המצטבר ואי ניכוי ימי מעצר. בסיכומו של דבר, שני הערעורים נדחו, אך עונשו של המערער הופחת בתשעה חודשים. עונש המאסר הכולל בשני ההליכים נקבע על חמישים חודשים. פסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים, והמזכירות הופנתה להגישו לבא כוחה.