ע"ע 300343/97

תקציר

פסק הדין היה לטובת המשיבים, סולל בונה, ברוב המקרים. המערערים, עובדי סולל בונה לשעבר שפרשו במסגרת תוכנית הבראה, ביקשו תנאי פרישה טובים מאלה שנקבעו בחוזי הפרישה האישיים שלהם. הם טענו כי ההסכם הקיבוצי המסדיר את תוכנית ההבראה, הסכם הברפלד ומסמכים נלווים נוספים, מזכים אותם בתנאים טובים יותר. עם זאת, בית הדין הארצי לעבודה קבע כי הכלל בחוק, המעניק לעובדים את מיטב החוזה האישי שלהם וההסכמים הקיבוציים החלים, אינו חל במקרה זה. סעיף העדיפות בהסכם הברפלד נועד להבטיח את הצלחת תוכנית ההבראה, ובכך רק מנע מהעובדים לקבל תנאים גרועים יותר בהסכמים הקיימים. היא לא הגבילה עובדים שפרשו מאוחר יותר מלנהל משא ומתן על תנאים טובים יותר בחוזים האישיים שלהם. יתר על כן, בית המשפט הכיר בכך שבעוד הסכם הברפלד והמסמכים המשלימים לו לא נרשמו כולם באופן פורמלי כהסכמים קיבוציים, הם נערכו על פי ההסכם ולכן מהווים הסדרים קיבוציים בעלי תוקף משפטי. בית המשפט פירש את ההסכמים כך שיש להצמיד את הפנסיה התקציבית להסכמים הקיבוציים החלים על עובדי סולל בונה, לרבות הסכמים על תוספות יוקר המחיה. עוד נקבע כי יש לחשב את הפנסיה על פי גיל הפרישה והוותק בפועל של העובדים, ולא על פי התרחיש הבדיוני לפיו הם עובדים עד גיל 65. בית המשפט דחה את טענות המערערים למענק מיוחד, ימי מחלה שלא נוצלו ושכר מינימום, מחוסר ראיות. הנושא השנוי ביותר במחלוקת היה פנסיית "30/60", שהתייחסה לעובדים שהגיעו לגיל 60 עם ותק של 30 שנה. בית המשפט קבע כי חובתה של סולל בונה לשלם פנסיה זו אינה מוחלטת, שכן היא תלויה בתקנות קרן הפנסיה. מאז שהקרן שינתה את תקנונה, עלתה השאלה של פרשנות ההסכמים. רוב השופטים קבעו כי סולל בונה מחויבת לשלם את הפנסיה התקציבית רק על פי תנאיה הרגילים. לא ניתן היה לצפות מהחברה לצפות את שינוי הרגולציה של הקרן, ונושא הסיכון לשינוי זה נפל על העובדים ולא על החברה. לפיכך, נדחתה העתירה לשיפור תנאי הפנסיה. עם זאת, נשיאת בית המשפט חלקה על נקודה זו וטענה כי סולל בונה התחייבה לשלם את פנסיית "30/60" ועליה לשאת בסיכון של שינוי הרגולציה של הקרן.