ע"א 5120-07-10

תקציר

הערעור והערעור שכנגד הם ביחס לסכסוך על החזקה בחלקת קרקע הרשומה בבעלות רשות הפיתוח. המשיב טען כי אביו רכש את הקרקע ולכן יש לו זכות להחזיק בה, אך בית המשפט מצא כי אין ראיות לרכישה זו וכי לא ניתן להצדיק את החזקתו של המשיב בעילות אלה. לחלופין טען המשיב כי הוא החזיק במקרקעין זמן רב מבלי שהבעלים התנגד, ועל כן רכש זכות בהם באמצעות התיישנות או רשות מכללא. בית משפט קמא קיבל טענה זו וקבע כי למשיב זכות להישאר במקרקעין ולקבל פיצוי בגין שיפורים שביצע, שאת סכומם יש לקבוע בהליך אחר. בערעור הסכימו השופטים כי לא ניתן להצדיק את החזקתו של המשיב על סמך רכישת הקרקע על ידי אביו, שכן טענה זו אינה נתמכת בראיות וסותרת את טענותיו האחרות. עוד קבעו השופטים כי החזקתו ארוכת הטווח של המשיב אינה יכולה להיחשב כהרשאה מכללא, שכן אין כל ראיה לכך שהבעלים ידע על כך. יתר על כן, שתיקתו של הבעלים וחוסר מחאתו לא העידו על הסכמה, במיוחד בהתחשב במיקום המרוחק של הקרקע. השופטים הגיעו למסקנה כי למשיב אין זכות להישאר במקרקעין וכי יש לבטל את החלטת בית משפט קמא בעניין זה. עם זאת, פסק הדין המקורי לפיו ידו של המשיב תוצא מהמקרקעין נותר על כנו, והמשיב חויב לשלם הוצאות משפט בסך 25,000 ₪ בשני ההליכים.