ע"א 4401/97

תקציר

פסק הדין נובע מסכסוך חוזי מורכב בין מהנדס בניין לבין לקוחותיו, המזמינים, שעניינו טענות על ליקויי בנייה, עיכובים במסירה והפרשי עלויות. ההסכם הראשון כלל תכנון בית המזמין והשגחתו על ידי המהנדס, ואילו ההסכם השני כלל את ניהול הבנייה, עם הוראות ספציפיות לגבי עלויות, שכר המהנדס ותנאי האחריות. בית משפט קמא קיבל חלקית הן את הטענות והן את הטענות שכנגד, והורה למהנדס לשלם תשלומים מסוימים למזמינים. המהנדס ערער וטען כי בית המשפט היה צריך להגיע לתוצאה שונה על סמך העובדות שהוצגו. עם זאת, ערכאת הערעור דחתה במידה רבה את הערעור, ולא מצאה הצדקה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. עם זאת, ערכאת הערעור קיבלה חלקית את טענות המהנדס בעניין ליקויי הבנייה, סיווגה אותם באופן שונה והתאימה את החישובים בהתאם. בית המשפט קיבל גם את תביעתו לתשלום נוסף עבור תכנון משלים אך לא עבור שיחות טלפון או הוצאות הסעה, שלא היו ראיות מספיקות. באשר לחישוב הפרמיה, בית המשפט פירש את החוזה כמתייחס רק לעבודה נוספת מעבר למפרט כתקן משודרג, וטענות המהנדס נדחו. בית המשפט שינה את הפיצוי בגין האיחור במסירה, ומצא כי פסק הדין הקודם אינו לטובת המהנדס. בסופו של דבר חויב המהנדס לשלם למזמינים סכום מופחת בסך הכל, וכן הופחתו הוצאות הנגד של המזמינים ושכר טרחת עורכי הדין. ערכאת הערעור הדגישה את מורכבות ההתקשרות ואת היעדר הבחנה משמעותית בין הטענות העיקריות לטריוויאליות, והובילה למסקנה כי על המהנדס לשאת בהוצאות המזמינים בערעור.