ת"א 27583-03-19

תקציר

השופט דוחה את התביעה מכמה נימוקים. ראשית, התביעה התיישנה שכן התובעים הגישו אותה מעבר לתקופות ההתיישנות הרלוונטיות. התביעה, שהוגשה כשישים שנה לאחר האירועים המדוברים, חורגת בהרבה מתקופת ההתיישנות של שבע שנים על רכוש אישי וחמש עשרה שנים על מקרקעין. השופטת מדגישה כי טענת התובעים כי הטעות ברישום התגלתה רק לאחרונה אינה מצדיקה את השיהוי, במיוחד כאשר רישומי הרישום ציבוריים ונגישים. שנית, השופט מצדד בטענת השיהוי של הנתבעים, וקובע כי לחוסר המעש הקיצוני של התובעים ולהיעדר ניסיונות לאכוף את זכויותיהם לאורך שנים רבות צריכות להיות השלכות משפטיות. שלישית, השופט מציין כי יש לדחות את התביעה גם בשל סופיות הליכי הפשרה. לרישום הזכויות בפנקסי המקרקעין ניתן משקל מכריע, והתובעים לא הביאו ראיות מספיקות כדי להצדיק את תיקון הרישום תחת החריגים הצרים הקבועים בחוק. השופטת דוחה את טענות התובעים למרמה ומדגישה כי מדובר בטענות כלליות חסרות תימוכין עובדתיים וראייתיים מפורטים. יתר על כן, המחוקק התווה נהלים ספציפיים להתנגדות להליכי פשרה, אשר התובעים או קודמיהם לא פעלו. לבסוף מציינת השופטת כי יש לדחות את התביעה לגופה. מהראיות עולה כי קודמיהם של התובעים תבעו את הקרקע המדוברת בהליכי הפשרה ואישרו את חלוקת יתרת המניות. הזכויות נרשמו ללא התנגדות ופורסמו בהתאם. לפיכך, השופט דוחה את התביעה ומורה לתובעים לשלם לנתבעים שכר טרחת עורכי דין בסך 8,000 ₪.