הפ"ב 43575-10-12

תקציר

המשיבה התנגדה לאישור פסק הבוררות משני טעמים: ראשית, כי פסק הבוררות ניתן ללא סמכות, ושנית, כי חל שיהוי בהגשת הבקשה לאישורו. באשר לחוסר הסמכות, קבע בית המשפט כי די בהסכמת הצדדים להתדיין בפני בית הדין הרבני כבורר, כפי שעולה מחתימתם על שטר הבוררות, כדי לבסס את סמכותו, מה גם שפסק הבוררות ניתן לפני פסק הדין בבג"ץ אמיר, שהגביל את סמכותם של בתי הדין הרבניים. גם טענת המשיב כי בית הדין הרבני חרג מסמכותו בכך שפסק בפשרה נדחתה, שכן היא סותרת את תנאי שטר הבוררות. יתר על כן, כל טענות הסמכות והסמכות לא היוו טענה תקפה כנגד אישור פסק הבוררות, שכן המשיב לא הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות במועד. באשר לשיהוי בהגשה, בית המשפט הכיר בכך שאמנם אין מגבלת זמן ספציפית להגשת בקשה לאישור פסק בוררות, אך יש להקפיד על מגבלת זמן סבירה בהתאם לנסיבות של כל מקרה. זכותו של המבקש לפרק את סככת החניה שבנה המשיב התגבשה רק חמש שנים לאחר פסק הבוררות, ובית המשפט קיבל את טענת המבקש כי הצדדים התנהלו בהתאם לפסק בתקופה זו. גם טענת המשיב כי המבקש ויתר על זכויותיו על פי פסק הבוררות באמצעות משא ומתן לפשרה בו היו מעורבים בעלי מקרקעין אחרים נדחתה, שכן משא ומתן זה היה כרוך במחלוקת רחבה יותר ולא הצביע על ויתור על זכויות. לפיכך, הבקשה לאישור פסק הבוררות, שהוגשה לאחר כשמונה שנים, לא נדחתה. משכך, אישר בית המשפט את פסק הבוררות, שאישר את תוקפו כפסק דין, והורה למשיבה לשאת בהוצאות המבקש.