ע"א 4867/92

תקציר

בית המשפט העליון דחה ערעור על תביעה להפרת פטנט, שנסובה סביב שלוש שאלות מרכזיות: האם קיימת זהות בין הפטנט של המערערת לבין המוצר של המשיב לגבי האלמנטים המהותיים שלהם, בין הפטנט של המערערת לבין האלמנטים המהותיים של פרסום קודם, והאם הפטנט מעיד על התקדמות המצאתית. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופטת דורנר, קבעה כי אמנם המשיבים אכן הפרו את הפטנט של המערערת, אך הפטנט עצמו נעדר התקדמות המצאתית ואינו חדשני בהשוואה לפטנטים זרים, ובכך פוסל אותו. השופטת דורנר פירשה את כוונת חוק הפטנטים כאיזון בין חדשנות טכנולוגית לפעילות כלכלית חופשית, הענקת מונופולים לממציאים לזמן מוגבל על בסיס תרומתן בפועל של המצאותיהם. המרכיבים המהותיים של הפטנט של המערערת נמצאו קיימים במוצר של המשיבה, אך הפטנט נעדר חידוש בשל פרסומים קודמים. הגדרת ההמצאה העיקרית והתקדמותה, הייתה עניין משפטי, כאשר בית המשפט פירש את הטענות והשרטוטים. הגנת הפטנט השתרעה על ליבת ההמצאה, והיעדר התקדמות המצאתית נקבע במבחן אובייקטיבי. במקרה זה, הפטנטים הזרים דמו לפטנט של המערערת, והיתרון הנטען של התאמת גובה האמצאה באתר לא היה מוגן שכן הוא לא הוזכר בתביעות. השופטת דורנר הגיעה למסקנה כי המשיבים לא הפרו את הפטנט וכי ההגנות של היעדר חידוש והתקדמות המצאתית תקפות. השופט טל, בחוות דעת חולקת, הדגיש כי המשיבים הפרו את הפטנט התקף של המערערת. לדברי השופט טל, נטל ההוכחה מוטל על המשיבים להוכיח את חוסר החידוש של הפטנט, דבר שלא עשו בהצלחה. מבחני העזר לקביעת התקדמות המצאתית, כגון "הליקוי המתמשך" ומבחני ההצלחה המסחרית, לא נשקלו די הצורך על ידי בית משפט קמא. השופט טל טען כי הפטנט הישראלי מהווה צעד המצאתי, המבדיל אותו מפרסומים קודמים, ולכן היה צריך להכיר בו כתקף.