ע"א 27442-08-21

תקציר

מדובר במקרה הנוגע לבעלות על רכב פולקסווגן טוארג שיוצר בשנת 2004. המערערים, יהודה בובניק וי.ש.א הובלות בע"מ, החזיקו והשכירו במקור את הרכב האמור. עם זאת, בשל אי עמידתו של החוכר בהתחייבויותיו, עיקלו המערערים את הרכב. להפתעתם, המשיבה, רמליט חברה ישראלית לשיווק והובלת דלקים בע"מ, טענה לבעלות על הרכב. לטענתם, הם רכשו אותו ממרים טאטור, שהייתה רשומה כבעלת הרכב באותה עת. המערערים טענו כי טענת המשיב הייתה שקרית וכי הרכב נגנב מהם. הם גם הדגישו את הנסיבות המחשידות סביב הרכישה, לרבות שימוש בייפוי כוח ואי ביצוע בדיקות נאותות. מנגד, טענה המשיבה כי רכישת הרכב נעשתה כדין ובתום לב, תוך הסתמכות על הרישום במשרד הרישוי. בית משפט קמא פסק לטובת המשיב, וקיבל את טענת הבעלות שלהם על יסוד חזקת תקינות הרישום. בנוסף, קבע בית המשפט כי התקיימו תנאי תקנת השוק, המעניקים למשיבה עדיפות על פני המערערים גם אם הרכב נמכר על ידי מי שאינו הבעלים האמיתי. אולם, בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, הפך את החלטת בית המשפט קמא. בית המשפט קבע כי רישום הרכב אינו מקנה באופן אוטומטי זכויות בעלות וכי המשיב לא הצליח להוכיח את טענת הבעלות שלו. בית המשפט מצא כי לא היה הסכם מכר בין המשיב לבין הבעלים האמיתי של הרכב. יתר על כן, לא שוכנעה כי המשיבה פעלה בתום לב, במיוחד נוכח הנסיבות המפוקפקות סביב הרכישה. בסופו של דבר, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי המערערים הם הבעלים החוקיים של הרכב. הם קיבלו את הערעור, דחו את טענת המשיב וקיבלו את תביעתם שכנגד של המערערים, תוך שהם מצהירים כי הכספים שהתקבלו ממכירת הרכב שייכים למערערים. המשיב חויב לשלם את אגרת הערעור והוצאות משפט נוספות.