עת"מ 422-05-10

תקציר

העותר, תושב האזור, ביקש לשדרג את מעמדו בישראל מזמני לקבוע, בטענה לשיהוי ניכר מצד המשיב. החוק קובע כי תושבי האזור יכולים להתגורר בישראל באופן חוקי לתקופה קצובה כחלק מתהליך הדרגתי המוביל למעמד קבע, וכל עיכוב בתהליך זה הוא חסר משמעות ומעגלי. טענת המשיב כי העותר אינו "תושב האזור" נדחית. הרקע המשפטי של הליכי איחוד משפחות מאפשר לשר הפנים להעניק רישיונות ישיבה למי שאינם אזרחים. התהליך עבור תושבי השטחים כולל מספר תקופות ביניים ונועד להבטיח מערכת יחסים כנה וללא איומים ביטחוניים. בשנת 2002, בעקבות שינויים במצב הביטחוני, "הקפיא" החלטת ממשלה את מעמדם של המוזמנים, לרבות העותר, ומנע מהם להשתדרג למגורי קבע. חוק הוראת השעה, שנחקק בשנת 2003, אוסר על מתן מעמד לתושבים טריטוריאליים אך מאפשר חריגים לנסיבות מיוחדות. על פי חוק זה, המשיב רשאי להאריך את תוקפו של רישיון ישיבה אם אין מניעה ביטחונית. חוקתיותו של חוק זה נשמרה, אך במקרים מסוימים קבע בית המשפט כי שיהוי בלתי מוצדק מצד המשיב יכול להצדיק שדרוג מעמדו של העותר. במקרה דנן, חל שיהוי בלתי מוצדק מצד רשויות המדינה הרלוונטיות בטיפול בבקשתו של העותר להאריך את היתר המת"ק הראשון שלו. לרשויות הביטחון נדרשו ארבעה חודשים להגיב, והעותר זומן למשרדו של המשיב רק חודשיים לאחר מכן. אלמלא עיכוב זה, היה העותר משלים את ההליך המדורג ומקבל מעמד של תושב קבע לפני המועד הקובע של הממשלה. לפיכך, העתירה מתקבלת. המשיב מצווה להעניק לעותר מעמד של תושב קבע, ובלבד שלא יהיו מניעה פלילית או ביטחונית. המשיב יישא גם בהוצאות המשפט של העותר, בסך 7,500 ₪.