בג"צ 799/17

תקציר

בהחלטה זו דן בית המשפט בעתירה המערערת על השימוש בתקנה 119, המתירה לרשויות להוציא צווים להחרמה והריסה של בתים הקשורים לטרור. בית המשפט מכיר בכך שהסוגיות העקרוניות הנוגעות לסמכותו של המשיב, חוקתיותן ויעילותן של סנקציות כאלה נדונו והוכרעו בעבר. המוקד הוא אפוא בשיקול דעתו של המשיב והאם הופעל כדין. ההחלטה מדגישה את חובתן החוקית של הרשויות לבחון מחדש באופן מתמיד את השימוש בתקנה 119 ואת יעילותה, למרות אי-התערבות שיפוטית בכל אחת מהערכאות. חשש משמעותי הוא ההשלכות על בני אדם חפים מפשע, במיוחד קטינים, המתגוררים במבנים הנפגעים. בית המשפט מדגיש את חשיבות מדידת המידתיות וקובע כי יש לשקול מודעות ומעורבות של המשפחה בפעילות טרור, אך חוסר מודעות אינו מונע את הפעלת הסמכות. במקרה זה, המחבל התגורר ביחידה המיועדת להריסה, ואף שהראיות הישירות למודעות המשפחה לכוונותיו לא היו ברורות, אופי הפיגוע הצדיק את המעשה. עוד מציין בית המשפט כי קטינים במשק הבית הופכים את ההחלטה למורכבת, דבר המעורר בחינה מעמיקה יותר והצדקה לחומרת הסנקציה. עם זאת, מאחר שההריסה מכוונת רק ליחידה הספציפית בתוך המבנה והעותרים לא יישארו ללא קורת גג, הסנקציה נקבעה מידתית. בית המשפט לא מצא צורך לבחון מחדש את הבטיחות ההנדסית לאחר ההריסה, וגם לא את התשתית העובדתית בדבר יעילותה, שכן נבחנה חוות דעת חסויה המאשרת את הצלחתה בהרתעה. בסופו של דבר, החליט בית המשפט שלא להתערב בצו ההריסה, בעיקר בשל חומרת הפיגוע ובהיעדר אי-חוקיות בהליך קבלת ההחלטה של המשיב. למרות ההכרה בהשפעתם הקשה של אמצעים אלה, בית המשפט מצדיק אותם מכוח המנדט הצבאי לנקוט באמצעים חוקיים כדי למנוע פעולות טרור עתידיות. העתירה נדחתה ואפשרה לרשויות להמשיך בהריסה, וציינה כי הגנה מפני איומים עתידיים דומים מצדיקה את ההחלטה.