בג"צ 697/80

תקציר

העותרים, שבבעלותם המשותפת חלקת מקרקעין הנשלטת על ידי תמ"א 122 ("התכנית המפורטת"), ביקשו אישור לתכנית תכנון אדריכלי ("תכנית עיצוב") מהוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו ("הוועדה המקומית") ומהוועדה המחוזית לתכנון ובנייה תל אביב ("הוועדה המחוזית"). הוועדה המקומית אישרה את תוכנית התכנון, אך הוועדה המחוזית, בעקבות הייעוץ המשפטי שקיבלה, החליטה כי מדובר בשינוי של התכנית המפורטת ולכן יש להפקידה לעיון הציבור כנדרש בחוק התכנון והבניה. העותרים הגישו עתירה לבג"ץ נגד החלטת הוועדה המחוזית, בטענה כי היא הסתמכה על שיקולים זרים ולא הפעילה שיקול דעת משלה. עם זאת, בית המשפט דחה את העתירה וקבע כי החלטת הוועדה המחוזית הייתה סבירה ולא התבססה על נימוקים פסולים. בית המשפט קבע, כי על הוועדה המחוזית מוטלת החובה לבחון האם התכנית התכנונית חרגה מתחום התכנית המפורטת, ואם כן, להתייחס אליה כאל שינוי תכניתי. סביר היה שהוועדה תבקש ייעוץ משפטי בסוגיה משפטית זו ותבסס את החלטתה על חוות דעתם של היועץ המשפטי ונציג שר המשפטים. בית המשפט הדגיש כי אין לבלבל בין תכנית תכנון לבין תכנית בנייה ויש לראותה כיוצקת תוכן לתכנית מפורטת מאושרת. כל חריגה ממסגרת התכנית המפורטת תחייב ביקורת ציבורית. במקרה זה, בית המשפט מצא כי תכנית התכנון שינתה באופן משמעותי את המסגרת הסכמטית של התכנית המפורטת, ולכן החלטת הוועדה המחוזית להתייחס אליה כאל שינוי תכניתי הייתה מוצדקת. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש כי על הצדדים המתנגדים להעלות את חששותיהם במהלך הליך אישור התכנית המפורטת, ואי ביצוע הדבר עלול להביא לוויתור על זכותם להתנגד להיבטים מסוימים. משכך, נדחתה העתירה, והעותרים חויבו לשלם לוועדה המחוזית הוצאות ואגרות בסך 10,000 ₪.