ת"א 15675-12-18

תקציר

התובעת, שהייתה בדרכה לבית החולים איכילוב לבדיקה, מעדה על אבן מוגבהת על המדרכה מחוץ לכניסה האחורית של בית החולים ושברה את זרועה. למחרת ניסה בעלה של התובעת לצלם את האבן המסוכנת, אך גילה כי היא תוקנה. כתוצאה מכך, התובע לא הצליח לספק ראיות חזותיות למפגע ולכן נתקל בקשיים בהגשת תביעת נזקי גוף נגד העירייה ובית החולים. שאלות המפתח היו: ראשית, האם התובע לא הצליח לתעד את המפגע; שנית, אם כן, האם בית החולים גרם לה נזק ראייתי בתביעתה הפוטנציאלית נגד העירייה; ושלישית, האם תיקון המפגע היווה ראיה מספקת לטיבו כ"סיכון בלתי סביר וצפוי". בית המשפט מצא כי התובע הצליח להוכיח את התרחשות התאונה ואת הנסיבות הסובבות אותה. למרות שהתובעת לא יכלה לספק ראיות חזותיות למפגע, קיבל בית המשפט את טענתה כי בית החולים גרם לנזק ראייתי בכך שתיקן אותה במהירות מבלי לתעד אותה. הדבר העביר את נטל ההוכחה לנתבעים להוכיח כי המפגע לא היווה סיכון בלתי סביר. בית המשפט הגיע למסקנה כי התובעת עמדה בנטל זה, וקבע כי המפגע היווה סיכון בלתי סביר וצפוי מראש אשר הן העירייה והן בית החולים היו אחראים לו. עם זאת, אחריותו של בית החולים נבעה בחלקה מגרימת נזק ראייתי, ואילו אחריות העירייה נבעה מבעלותה על הקרקע שבה התרחש המטרד. טענת העירייה כי בית החולים גרם לה גם נזק ראייתי התקבלה באופן חלקי, שכן הימנעותו של בית החולים מליידע את העירייה ולתעד את המפגע לפני תיקונו פגעה ביכולתה של העירייה להתגונן. כתוצאה מכך, העירייה הוטלה על 70% מהאחריות, ועל בית החולים 30% על הנזק. כמו כן נמצאה לתובעת תקלה תורמת של 20% בשל חוסר זהירות יתרה בעת הליכה. סך כל הנזקים, לרבות כאב וסבל, אובדן הכנסות בעבר ובעתיד, סיוע מהזולת והוצאות רפואיות, נאמד בכ-205,000 ₪, שהופחתו ל-164,000 ₪ לאחר ניכוי אשמתו התורמת. סכום זה, בצירוף שכר טרחת עורכי דין והוצאות משפט, היה אמור להיות משולם על ידי הנתבעים, כאשר העירייה אחראית ל-70% ובית החולים ל-30%.