פש"ר 474/01

תקציר

פסק הדין נסוב סביב בקשת הנאמן לאשר את מכירת בית המגורים של החייבים. בית המשפט הורה על כינוס נכסים של החייבים, לרבות ביתם, בעקבות הכרזתם על פשיטת רגל. הנאמן ביקש למכור את הבית, בשווי של 195 אלף דולר, כדי לפרוע את החובות המשמעותיים של החייבים, בעיקר לבנק דיסקונט. עם זאת, החייבים התנגדו למכירה, בתקווה לשמור על ביתם והציעו להשלים את קופת הכינוס באמצעות תשלום במזומן ובתשלומים. עוד טענו כי יש להם הסדר עם בנק דיסקונט, שהבנק הכחיש במטרה לפרוע את החוב מבלי למכור את הבית. בית המשפט דחה את ההסדר הנטען והבהיר כי מדובר בהצעה של החייבים בלבד. מחלוקת מרכזית הייתה האם החייבים זכאים לדיור זמני, שכן הם פינו את הבית שנה קודם לכן בשל קשיים כלכליים. בית המשפט פסק לטובת החייבים, והכיר בזכותם לדיור חלופי, למרות שאינם מתגוררים בבית כיום. בית המשפט קבע כי יש לראות את הבית כמקום מגוריהם, שכן הם עברו באופן זמני כדי לצמצם את חובותיהם. בית המשפט הדגיש כי תום ליבם של החייבים והאינטרס החברתי להימנע מדרי רחוב גוברים על התנגדות הנאמן. לאחר שביסס את זכותם של החייבים לדיור זמני, בחן בית המשפט את ההסדר המתאים. החייבים ביקשו 50 אלף דולר עבור דיור חלופי, ואילו הנאמן דרש סכום נמוך יותר. בית המשפט, בהתחשב בהשתכרות החייבים, גילם ונסיבות משפחתיות, אישר 50,000 דולר לדיור זמני, מתוך הכרה בצורך בפתרון ארוך טווח. בהמשך בחן בית המשפט את הכדאיות לאשר את מכירת הבית. נמצא כי הנושים לא ייהנו באופן משמעותי מהמכירה, מה גם שהחייבים הציעו הסדר חוב חלופי דומה. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי אישור המכירה יהיה צעד קיצוני. במקום זאת, הונחו החייבים לשלם לקופת הכינוס 100,000 ש"ח נוספים בתוך 21 יום ו-500 ש"ח בחודש מינואר 2006 עד פברואר 2010, לצד התשלומים החודשיים הקיימים. צו המניעה שאסר על החייבים לחזור לבית הוסר, והבקשה למכירת הבית נדחתה. ההחלטה הדגישה את זכותם של החייבים לקורת גג ואת הצורך לאזן בין זכויות הנושים לבין טובתם.