ע"פ 2751/14

תקציר

מדובר בפסקי הדין של שני הערעורים בעקבות הרשעתו של מורה על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בשורה של סעיפים של תקיפה מינית של קטינים. הערעור הראשון, שהוגש על ידי הנאשם, חולק על חומרת העונש שהטיל בית המשפט המחוזי, שכלל חמש שנות מאסר, שמונה חודשי מאסר על תנאי ופיצוי כספי לשבעה מתלוננים בסך כולל של 100 אלף שקל. המערער מציין את הפרעותיו הנפשיות, גילו הצעיר ומעמדו כנפגע תקיפה מינית כגורמים מקלים. בערעור השני, שהוגש על ידי המדינה, נטען להחמרת העונש, תוך שימת דגש על חומרת העבירות, מספר הקורבנות ומסוכנותו של המערער. שופט בית המשפט העליון, לאחר שחזר על חוסר רצונה של ערכאת הערעור להתערב בענייני גזר הדין, קבע כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי אינו משקף את חומרת מעשיו של המערער, שכללו עשרות עבירות מין במשך שלוש שנים בשישה קטינים. מתחמי הענישה הנפרדים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי לא עלו בקנה אחד עם עונשי המינימום הקבועים בחוק לעבירות מסוג זה. העונש הכולל לא נתן משקל הולם לריבוי העבירות ולחומרתן. זאת ועוד, מסוכנותו של המערער, כפי שעולה מתסקירי מבחן, הצדיקה עונש מאסר ארוך יותר לשם הגנה על קטינים. בעוד הודאתו וחרטה של המערער היו גורמים מקלים, הן גברו על חומרת העבירות והצורך בגמול, הרתעה והגנה על קטינים. בית המשפט החליט לזכות את המערער מאשמה אחת בשל טעות פרוצדורלית, אך אין בכך כדי להפחית באופן משמעותי מחומרתן של העבירות האחרות. בסופו של דבר הציע השופט להגדיל את תקופת המאסר לשש שנים וחצי, תוך השארת יתר רכיבי העונש ללא שינוי. השופט דנציגר והשופט פוגלמן הסכימו עם ההצעה, והובילו לפסק הדין הבא: ערעורו של המערער על חומרת העונש נדחה, ערעור המדינה להחמרת העונש התקבל באופן חלקי, ועונש המאסר הוגדל לשש שנים וחצי.