עת"מ 7201-01-18

תקציר

החלטת בית המשפט לדחות את העתירה מבוססת בעיקרה על עקרון מיצוי הסעדים המנהליים ועל אופייה המקדמי של העתירה. **עקרונות משפטיים וחידושים:** * **מיצוי הסעדים המנהליים:** בית המשפט מדגיש כי על הצדדים למצות את כל הסעדים המנהליים הזמינים לפני שהם פונים להתערבות שיפוטית. במקרה זה, המבקש תקף שתי החלטות נפרדות: * המלצת המרבד (הבוחן הרפואי) להתלות את רישיונו של המבקש. בית המשפט מציין כי ערעור על המלצה זו תלוי ועומד בפני ועדה רפואית לעררים, וטרם נקבע מועד לדיון. לפיכך, היבט זה של העתירה לוקה באי מיצוי הליכים. * החלטת רשות הרישוי לקיים שימוע. בית המשפט מבהיר כי טענות המבקש לגבי הדיון הקרוב, כגון אי קבלת חומר רפואי או שלילת זכות הטיעון, מוקדמות. סוגיות אלו יש להעלות בעתירה נגד ההחלטה *הסופית* של רשות הרישוי, אם תתקבל, ולא לערער על השלב הפרוצדורלי של קיום שימוע. * **ההבחנה בין פסילת רישיון לפי סעיף 51 לבין סעיף 52 לפקודת התעבורה:** חידוש משפטי מרכזי והבהרה בהחלטה זו טמון בהבחנה בין העילות ודרכי הערעור לפסילת רישיון לפי פקודת התעבורה. * **סעיף 51:** עוסק בפסילה עקב פגיעה ביכולת הנהיגה, במיוחד מטעמים של *כשירות רפואית*. ניתן לערער על החלטות כאלה לבית המשפט לעניינים מנהליים, אך *רק בשאלה משפטית* ו*אחרי* החלטה של ועדה רפואית לעררים. * **סעיף 52:** עוסק בסמכותה של רשות הרישוי *להתלות* רישיון עד שהנהג יעבור בדיקות רפואיות ויימצא כשיר לנהיגה, *מטעמי בטיחות*. תיקון החקיקה משנת 2005 (באמצעות חוק בתי המשפט המנהליים) ביטל את הליך הערעור הקודם לבית המשפט המחוזי וקבע כי על החלטות לפי סעיף 52 יש לערער בדרך של עתירה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. בית המשפט מציין כי לגבי החלטות לפי סעיף 52, אין חובה להמתין להחלטה של ועדת ערר רפואית, כפי שמודגש בדברי ההסבר להצעת חוק בתי המשפט המנהליים. * **האופי המקדמי של העתירה:** בית המשפט מוצא את העתירה כמקדמית מכיוון שטרם התקבלה החלטה סופית על התליית רישיונו של המבקש על ידי רשות הרישוי. העתירה מובאת לפני השלמת ההליך המנהלי, ובפרט השימוע והחלטת רשות הרישוי לאחר מכן. * **הביקורת השיפוטית לפי חוק בתי המשפט המנהליים:** ההחלטה מחזקת את מסגרת הביקורת השיפוטית על החלטות מנהליות כפי שנקבעה בחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000. הוא מבהיר כי החלטות לפי סעיף 52 לפקודת התעבורה נופלות בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים בדרך של עתירה, ולא באמצעות הליך הערעור המצמצם יותר החל על החלטות סעיף 51 המבוססות על כשירות רפואית. בעיקרו של דבר, בית המשפט דוחה את העתירה משום שהיא הוגשה בטרם עת, תוך תקיפת צעדים פרוצדורליים ולא החלטה מנהלית סופית, ומכיוון שהמבקש טרם מיצה את הסעדים המנהליים העומדים לרשותו בנוגע להמלצת המרבד. ההחלטה גם מספקת הצגה ברורה של המסגרות המשפטיות השונות לערעור על פעולות רישיון שננקטו לפי סעיפים 51 ו-52 לפקודת התעבורה.