ע"א 1581/92

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך משפטי ואישי מורכב בין בני זוג נשואים, שהתגרשו מאוחר יותר. בתחילה התגוררו בדירה בבעלות המערערת, כאשר המשיבה הביעה רצון כי מחציתה תירשם על שמה לביטחון. במאי 1987 חתמו על הסכם להעברה זו, אך המשיבה הודיעה למערערת על רצונה להתגרש זמן קצר לאחר מכן. בהמשך נערכו ובוטלו שורה של הסכמים, שכללו חלוקת רכוש על רקע טענות להטעיה מצד המשיב. המערער טען כי הוטעה לגבי כוונותיה של המשיבה ולגבי חופשתה באילת אצל חברה, אשר התברר מאוחר יותר כי שהתה עמו באותו חדר במלון. המערערת ביקשה לבטל את ההסכמים על יסוד הטעיות לכאורה אלה. עם זאת, בית המשפט לא מצא עילה מספקת להטעיה כדי לבטל את ההסכמים, וקבע כי המערער לא הוכיח כי התקשר בהסכמים בשל טעות משמעותית. זאת ועוד, ניסיונות להביא ראיות מיומנו של המשיב, שהושגו תוך פגיעה בפרטיות, נפסלו. ערכאת הערעור אישרה את קביעותיו של בית משפט קמא בעניין הסדרי רכוש ומזונות, תוך שימת דגש על האחריות ההדדית וההשלכות של התרת הנישואין. פסקי הדין הדגישו את כיבוד התניות במסגרת הסכמי גירושין שנערכו במשא ומתן, ללא קשר לטענות מאוחרות יותר, ובחנו את הגבולות המשפטיים של חובות הגילוי במהלך סיום הנישואין. הערעור נדחה, ודרש מהמערערת לקיים את ההסכמים ולשלם את ההוצאות הנלוות, ואילו התיק חזר לטפל בעמימות בנוגע לפרטי רכוש והעברת רכב בפסק הדין המקורי.