ע"א 50/77

תקציר

במקרה של הסדרת זכויות במקרקעין, אישר בית המשפט העליון את פסק הדין של ערכאות נמוכות יותר, שחייב את המערערת לפנות חצר שבמחלוקת בתוך שישה חודשים. המערערת, שהתגוררה בחצר משנת 1971, טענה כי אין מדובר בהסגת גבול בשל היעדר יריבות, התיישנות ורישיון מכללא, אך טענות אלה נדחו. בית המשפט הבהיר כי סעיף 16 לחוק המקרקעין מאפשר לבעלי רשות חזקה, כגון חוכרים, לתבוע זכויות, ולא רק בעלי מקרקעין רשומים. המערערת השתמשה בחצר כחלק מעסקיה, למרות שנמסר לה כי הדבר אינו חלק מהסכם השכירות שלה עם עמידר. המשיב, שרכש נכס סמוך ממינהל מקרקעי ישראל, עמד על הבעלות בחצר, הנתמכת בהסכמים חוזיים ובראיות תשלום. הגם שלא היה אישור מפורש למערערת להשתמש בחצר, השימוש ארוך הטווח בהם ללא ערעור מצד בעל הנכס היווה רישיון מכללא הניתן לביטול. בית המשפט מצא כי הודעה על שלילת רישיון תקפה באמצעות התביעה שכנגד של המשיב. למרות שהמערערת השקיעה בחצר, הם לא ביקשו פיצוי, ולכן העניין לא טופל. הערעור נדחה, והמערערת נדרשה לשאת בהוצאות המשפט של המשיב.