ע"פ 6629/98

תקציר

במקרה זה קבע בית המשפט כי המערער, הלר, אינו יכול להשתמש בהתיישנות כהגנה לערעור בבית המשפט המחוזי לאחר שזוכה בבית המשפט לתעבורה מאחד מאישומיו, נהיגה בזמן פסילה. טענת ההתיישנות הועלתה בתחילה בגין עבירה ספציפית זו, אך היא לא הובילה להרשעה ולאחר מכן לא סיפקה בסיס לערעור כאשר בהמשך הורשע הלר בעבירות אחרות. בית המשפט קבע כי תקופת ההתיישנות היא פרוצדורלית ולא מהותית, ומאפשרת לנתבעים לוותר על התביעה. אם הלר לא היה מעלה את הטענה בתחילה, הוא לא היה יכול להציג אותה בערעור אלא אם כן מדובר במחדל או טעות. חשוב לציין כי בית המשפט הדגיש כי סעיף 239א לחוק אינו קובע תקופת התיישנות מובהקת אלא מוסיף תנאים פרוצדורליים להגשת כתבי אישום: יש ליידע חשודים בתוך שנה מיום ביצוע העבירה. פסק הדין דחה את ערעורו של הלר, ואישר כי התקיימו הדרישות הפרוצדורליות, שכן המערערים נחקרו בהקדם. בית המשפט התייחס גם לטענות בדבר סתירות אפשריות בתחולת תקופות התיישנות לפי סעיף 239א, והבהיר כי תנאים ספציפיים חלים רק כאשר בעל הרכב אינו העבריין, תוך שמירה על תנאי יישום עקביים. בסופו של דבר החליט השופט מצא, בהסכמת השופטים אנגלרד וריבלין, לדחות את הערעור.