ת"א 44989-01-20

תקציר

התובעים, יורשיה של מרים אליאס בדאן, תבעו לבטל את הצהרתה כנפקדת ולהכיר בה כבעלים של חלקות קרקע מסוימות בנצרת שהוענקו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים בעקבות היעדרותה. הנכסים עברו בירושה למרים מאביה אך נרשמו כנכסי נפקדים בשנת 1973, מה שהוביל למכירתם לרשות הפיתוח. התובעים טענו כי הצהרת ההיעדרות והמכירה שבאה בעקבותיה אינן חוקיות, וביקשו להשיב להם את זכויות הבעלות. עם זאת, בית המשפט מצא כי התביעה נדחתה בזמן, שכן מרים הייתה מודעת למעמדה כנפקד ולרכישת נכסיה על ידי ה-ANN עשרות שנים לפני הגשת התביעה. בנוסף, קבע בית המשפט כי מעמדה של מרים כנפקדת, כמו גם חוקיות מעשיה של אנ"י, היו מוצדקים. על פי חוק נכסי נפקדים, מרים עמדה בקריטריונים למעמד נפקד מאחר והייתה בעלת נכסים בישראל ושהתה מחוץ למדינה בתקופה הרלוונטית. בית המשפט דחה גם את טענות התובעים בדבר אי תקפות נהלי ההוצל"פ ואי תחולתו של חוק נכסי נפקדים על מצבה של מרים. לבסוף, קבע בית המשפט כי תביעות התובעים לפיצויים לפי חוק נכסי נפקדים (פיצויים) אינן מבוססות, שכן מרים ויורשיה לא מילאו אחר התנאים הנדרשים. משכך, דחה בית המשפט את תביעת התובעים והורה להם לכסות את הוצאות הנתבעים ושכר טרחת עורכי הדין בסך 10,000 ₪.