רע"א 9041/03

תקציר

במקרה זה, בית המשפט העליון דן בבקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בנוגע לתביעות פיצויים שהגיש תושב רמת הגולן, שצאן ובקר שלו ניזוקו, לכאורה בשל ירי צה"ל בתקריות בשנים 1987 ו-1988. התביעה המקורית דרשה פיצוי בסך 400 אלף שקל, שהוגשה בשנת 2001, אך המדינה החליטה לדחות אותה בשל התיישנות. בית משפט השלום דחה תחילה את טענת המדינה, תוך שהוא מצטט התכתבויות בין בא כוח המבקש לבין משרד הביטחון, אותן פירשו כהודאה בזכותו של המבקש לפיצויים, ובכך החל מחדש את תקופת ההתיישנות. עם זאת, בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו, וקבע כי מכתבי משרד הביטחון אינם מהווים הודאה שתחדש את תקופת ההתיישנות, שכן הם כוללים כתבי ויתור כמו "מבלי לפגוע בזכויות" ונועדו לנהל משא ומתן לפשרה ולא הכרה באחריות. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, הדגיש את הצורך לאזן בין האינטרסים של התובעים והנתבעים בהליכים משפטיים והביע חשש כי פירוש הצעות הפשרה כהודאה עלול לחנוק את מאמצי המשא ומתן. למרות שאישר את הגנת ההתיישנות, בית המשפט הציע למדינה לשלם למבקש את הסכום שהוצע לו בעבר על מנת לשמור על ההגינות, שכן אחרים שנפגעו מאירועים דומים פוצו ומדיניותה הכללית של המדינה כמעט שאינה כוללת הפעלת הגנות התיישנות. כתוצאה מכך, בקשת רשות הערעור נדחתה, מבלי שנפסקו הוצאות. השופטת ד' ביניש חיברה את פסק הדין, בהסכמת השופטים מ' נאור וי' עדיאל, וההחלטה ניתנה ביום 16.8.2005.