ע"ע 38452-09-23

תקציר

לאחר ששקל בכובד ראש הן טיעונים בכתב והן טיעונים בעל פה, החליט בית המשפט לדחות את הערעור. המערער טען, כי מימוש זכותו לפיצויים התרחש עם פרישתו ולא עם סיום העסקתו, ועל כן יש לתארך את תקופת ההתיישנות מיום פרישתו. עם זאת, בית המשפט מצא כי המבחן לקביעת תחילתה של תקופת ההתיישנות הוא אובייקטיבי, ובמקרה זה עמדו למערער העובדות המהוות את עילת התביעה. בית המשפט הדגיש כי אי ידיעת החוק אינה מצדיקה התליית תקופת ההתיישנות, והמערערת לא נקטה זהירות סבירה לבירור העובדות. בנוסף, טענת המערער כי בית החולים התרשל בכך שיידע אותו על זכויותיו לא התקבלה, שכן הנטל מוטל על העובד לוודא את קיום התחייבויותיו החוזיות. השופטים דחו גם את טענות המערער בדבר הפעלת שיקול דעתה של הוועדה והתליית תקופת ההתיישנות בשל התנהגות בלתי הולמת. בחוות דעתו החולקת טען נציג המדינה עמיעד גורביץ' כי חוסר מודעותו של המערער לזכויותיו היה סביר בנסיבות העניין. לדברי גורביץ', הזכאות לפיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו אינה אינטואיטיבית, והמערער נקט זהירות סבירה בפגישתו עם ראש מדור רופאים עם סיום העסקתו. גורביץ' הדגיש כי לא היה מצופה באופן סביר שהמערער יהיה מודע לכל פרטי המסמך המורכב של PRC. זאת ועוד, התנהלות המשיבים, לרבות הימנעותה של הוועדה משמיעת טענות המערערים ורשלנותם, העיבו על טענותיהם בדבר תקופת ההתיישנות. גורביץ' הדגיש את חובת הזהירות המוגברת של המשיב כלפי המערער, במיוחד נוכח משך העסקתו הממושך. לבסוף, הדגיש גורביץ' את מסירותו של המערער לעבודתו ואת התמריץ השלילי הפוטנציאלי לאי תשלום פיצויים בגין ימי מחלה שלא נוצלו. הערעור נדחה, מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים. החלטה זו התקבלה ברוב חברי ההרכב, בהם המשנה לנשיא אילן איטח, השופט רועי פוליאק והשופט אילן סופר, ונציגת הציבור נעמי זנדהאוז הצטרפה לפסק הדין. נציג הציבור עמיעד גורביץ' הגיש חוות דעת חולקת.